חיפוש חכם

A- A A+

כל אלמנה ויתום לא תענון

במדרש שהפך קלאסי קוראים אנו את דרשתו של ר' סימון על בריאת האדם (בר"ר ח,ה): "בשעה שבא הקב"ה לברוא את אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים וחבורות חבורות; מהם אומרים אל יברא ומהם אומרים יברא… חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים. צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה".

תיקו זה מסתיים בהחלטתו של הקב"ה ליצור אדם. לא אנסה לפרש כאן את מכלול האגדה הקלסית הזאת. אעלה רק כמה הרהורים על משמעות הקואליציה שהקימו צדק לחסד, קואליציה שבזכותה אנו קיימים.

 

רוצה אני כאן לשחזר את המשא ומתן הקואליציוני שבעקבותיו שורטטו קווי היסוד לעתיד.

הצעתו הראשונה של הצדק היתה לשמור מכל משמר על השויון: כמה יפים יהיו החיים, אם לא רק הממון, אלא גם עשרת הקבים של יופי, גבורה ואף IQ שירדו לעולם, יתחלקו שוה בשוה. הצעה אצילית, שעד מהרה נפסלה. היצירות הגדולות באמנות, בספרות, במדע ואולי אף בתורה, יהיו אפשריים רק אם בני אדם יחרגו מן המכנה המשותף. זו משמעות הגאונות. איך התבטאו יועצי הסטטיסטיקה של הצדק? "לא רק הממוצע, גם סטיית התקן קובעת". הצדק שמע והסכים; כולם יהיו שוים, אך יהיו שוים יותר ויקבלו תשעה קבים. כולם יהנו מכך, ואגב, כל אחד יקבל שכר לפי כשרונותיו ויצירתו.

כאן התערב החסד: "בלעדי לא תהיה קואליציה, ואדם לא יברא על האדמה. לפי קוי היסוד שלכם לא יהיו בני אדם שוים. אני מסכים מחוסר ברירה, אך אני מתנה תנאי; אם יהיו כאלה שיזכו בפיס של הגורל למעלה מן הממוצע עליהם, ועל כולם, לדאוג לאלה שזכו למטה מן הממוצע". רק כאשר הנשמות שעתידין להברא חתמו על החוזה נברא האדם, ועתה על האנושות לפרוע את חובה.

 

רעיון זה בוטא לדעתי ע"י אחד מגדולי תנועת המוסר, ר' שמחה זיסל זיו הסבא מקלם, שלימד אותנו שהעיקר המוסרי הגדול הוא 'לשאת בעול עם חברו'. מכאן המרכזיות שיש במקרא לגר, ליתום ולאלמנה: "וגר לא תונה ולא תלחצנו... כל אלמנה ויתום לא תענון". בספר בראשית למדנו שהפוגע בהם אין בו יראת אלקים. כל אדם היה מוגן על ידי המלך, העיר, החמולה שלו. בלשון זמננו ניתן לומר שהם היו מוגנים על ידי הפספורט שלהם.

ההלך המגיע לסדום, היתום והאלמנה הפגיעים מבחינה כלכלית, והיום הזקן, הנכה והמוגבל, אין להם אותה הגנה. הפוגע בהם, אין לו יראת מלך. הוא זקוק ליראת אלקים. לפי המקרא יש להם פספורט אחר, עליהם לא חתומה ממשלת המדינה, אלא מלכות שמים: "כי בך ירוחם יתום". בך, בפספורט שלך ירוחם יתום, זקן ומוגבל, וגם אלה שמטפלים בהם. 'לשאת בעול עם חברו' פירושו לא לתת להם ולמשפחתם לקרוס. "ונתן לך רחמים ורחמך (דברים יג,יח) - כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו" (ביצה לב,ב).

 

רבים מאתנו סיפרו לילדיהם את המעשה ב'חנה'לה ושמלת השבת'. הסיפור מתרחש בעולם שאין בו סכנת סוטים ומטרידים. חנה'לה עוזרת לזקן 'לשאת בעול', לסחוב את שקו, ומתוך כך מלכלכת את שמלת השבת החדשה. כשהיא חוזרת הביתה הופכים הלכלוכים לכוכבים מבריקים. יישר כוח חנה'לה, אך אנא צלצלי הביתה ותודיעי שאת מאחרת. גם הוריך זקוקים לרחמים. זהו המסר של הסבא מקלם, אף אם לא נקבל כוכבים בעולם הזה.