חיפוש חכם

A- A A+

אביר האמונה או גיבור הכפירה?

אביר האמונה וגיבור הכפירה חלוקים ביניהם בהרבה עניינים. ביומיום אנו פוגשים את צלליהם במערה הפוליטית בה אנו חיים. תפקידה של הפילוסופיה מאז אפלטון היתה להוציא אותנו מן המערה ולהראות לנו את הדמויות הממשיות המשתקפות בצללים. משימה זאת לקח על עצמו יעקב גולומב בספר מקיף, מעניין ואף קריא. הספר מציג את אביר האמונה הבודד, בחיים וגם בספר, סרן קירקגור ואת גיבורי הכפירה, במידה זו או אחרת: היידגר, סארטר, קאמי ונביאם הגדול ניטשה. היידגר ראוי למקום פרובלמטי בדיכוטומיה הזאת, ויעידו על כך דבריו של מרטין בובר לפני שנים רבות, והספרים על המיסטיקה והפילוסופיה של הדת במשנתו של היידגר, המתפרסמים לעתים תכופות.

 

לפנינו מחלוקת יסודית המשקפת ללא ספק את הדילמה היסודית ביותר של האדם. אולם גולומב מראה שלמרות המחלוקת המפלגת את הגישות השונות, יש בהם משהו משותף בסיסי ויסודי, האותנטיות. דרך מנסרת האותנטיות יכולים אנו לעמוד על קשת הדעות השונות ולהעמיק בהן. גולומב סוקר את לידתו והתפתחותו של מושג האותנטיות תוך שהוא נעזר גם בספרות הטכנית הפילוסופית וגם בספרות הכללית. זאת אכן אחד מאפיוניה של המחשבה החדשה, הפורצת את החומות המבדילות בין ההגות לבין החיים. כפי שהצביע פראנץ רוזנצווייג מי שהתחיל בפריצה זאת היה כבר שופנהאואר, ומי שהביאה לידי השלמה היה פרידריך ניטשה. לאחר הפריצה הגדולה דמויותיהן החיות של סיזיפוס, קליגולה, נרון קיסר וז'אן ז'נה מטיילים בגנה הקסום של הפילוסופיה יחד עם מושגים אתריים ואסוטריים: פנומנולוגיה והרמנויטיקה, הישות והאין, והזוג הפרובלמטי ביותר: האונטי והאונטולוגי. ויש לפריצה ממד נוסף. היא מאפשרת לגולומב לסיים את ספרו בנספח: "היש משמעות לשאלה: מיהו ישראל אותנטי?".

 

גולומב מבחין בין שני סוגי אותנטיות, בשם הניתן להן על ידיו, הביולוגית והאסתטית. על כך אשוב להלן. הופעת ספרו של יעקב גולומב, נותנת לנו אפשרות לדון על הסוגייה במלוא היקפה ועומקה. היות והנושא הוא חשוב, שמן הראוי להפוך בו ולהפוך בו, שהרי כמעט הכל בו. ומעניין לא רק את הפרופסיונליים של הפילוסופיה, אנסה להביא בפני הקורא את יסודותיו הכלליים כפי שאני מבין אותם. בהצגה זאת, במידה זו או אחרת, חלוק אני על גישתו של גולומב.

 

מהי אותנטיות? ננסה להתקרב למושג זה באמצעות ניסוי רעיוני. ניסוי זה שאול מאחד הסרטים הפופולריים שהוצגו לפני זמן לא רב במסכים שלנו. הסרט, משלנו הפילוסופים הוא, שהרי מהדהד בו בעצם דיון פילוסופי שהוצע לפני כעשרים שנה על מוחות בקופסה: brains in vats. נתאר לעצמנו בני אדם המחוברים באלקטרודות לתוכנת מחשב, מעין 'מאטריקס' ענקית, על פיה אנו חיים במעין עולם וירטואלי באותם הסיטואציות והרגשות שאנו חווים עכשיו (ואולי בעצם זה מה שבאמת קורה לנו וכולנו מחוברים למחשב הכמעט-כל-יכול הזה). נתאר לעצמנו שמספר בני אדם מצליחים להשתחרר משליטתה של התוכנה, מבינים את ה"אמת", וקוראים לנו להתעורר וללכת בעקבותיהם. מה הייתם עושים? ולמה? למה להיכנס להרפתקאות כאשר החיים הבלתי ריאליים שלנו הם חיים לכל דבר? האם הם חיים?

 

קריאה מעין זאת שומעים אנו, ובעיות מעין אלה פוגשים אנו, כשעל ידי הוגים וסופרים אנו נקראים לאותנטיות. אולם מהי בעצם אותנטיות? כדי להשיב על השאלה הזאת, עלינו להקדים שייתכן ותחת מונח זה מסתתרת אלומה של שלושה ובעצם של ארבעה מושגים שונים. המושג הראשון הוא האותנטיות0 הבאה להוציא את האדם ממרותה של החברה. יותר מפעם אחת שומע אני את עצמי מזמר בתוך תוכי, שלא במתכוון את אחת המנגינות האוויליות המנסות למכור לנו דרך הרדיו מוצר זה או אחר. זאת אולי דוגמה בנלית של תופעה שמאיימת עלינו כל ימינו. הטיב לנתח זאת פראנץ רוזנצווייג כאשר דיבר על שני צדדים שבאדם: הפרסונה והעצמיות. הפרסונה – כמשמעותה המקורית בתיאטרון היוני מתארת את המסכה שאנו לובשים, כלומר את הפונקציה החברתית שלפעמים בעל כורחנו, אך לפעמים ברצוננו ובסיפוק רב, אנו ממלאים: שופט, קופאית, אב וכו'. העצמיות – הרי היא אותו היבט פנימי שהוא כולו שלנו ואין לזרים חלק בו. זה אותו חלק שלדברי רוזנצווייג, בא לידי ביטוי בתיאטרון כאשר עולה שחקן על הבמה ושותק. ואולי רק כדי לאפשר שתיקה זאת, נוצר התיאטרון. הסתירה שבין הפרסונה והעצמיות יוצרת את האדם הטרגי, ובעצם מתארת את כל אחד ואחד מאתנו. האותנטיות הוא השחרור של העצמיות.

 

אולם אותנטיות זאת אינה אלא מחצית הדרך. ומה הלאה? כאן נפתחות שני דרכים. על אחת מהן עמד יעקב גולומב באריכות, השנייה – כמעט ואינה נוכחת. הדרך האחת, היא האותנטיות1 שבאה לידי ביטוי בולט ביצירתו של סארטר. זאת האותנטיות הדורשת מאתנו את תודעת החופש האבסולוטי. אנו יכולים לבנות את עצמנו ואין אנו כפופים לא ללחץ של הדטרמיניזם הטבעי, ולא על ידי ערכים שלכאורה קיימים בעולם שלמעלה ממנו, ואף לא – וזאת טענה מכרעת – על ידי הטבע האנושי שלי.

 

אל מול האותנטיות1 הזאת, יכולים אנו להציב את האותנטיות2. זאת היתה עמדתו של מרטין בובר, הקרובה אל כמה מהרעיונות החסידיים שהוא הרבה לחקור ולתאר. כאן אנו נקראים לחשוף את הרובד הפנימי שלנו הקבור מתחת לאבק שדרכנו בחברה מטילה עלינו. נדגים זאת שוב בדוגמה בנלית. מה היא אהבה? בתפיסה הקודמת, זו של האותנטיות1, אנו עומדים בפני החרות המוחלטת התלויה על בלימה, בפני הכרעתי החופשית. לפי תפיסתה של האותנטיות2, אני רוצה להבין האם זהו רצוני ה"אמיתי". אני בעצם מתגעגע דווקא למה שהפילוסופים הקלאסיים ראו כפסיביות, וממילא כפתולוגיה.

 

לפי עמדתו של בובר בתוך תוכי אני נקרא לממש משהו, ובצורה לא מודעת אני משווה את האני הריאלי שלי עם אותו האני שעלי להיות. אלא שאין אנו נמצאים בפני העמדה האסנציאליסטית הקלאסית. אין אני נקרא להיות אדם, קריאה שנכונה לאנושות כולה. אני מדבר כאן על ייעוד ששייך לי ורק לי. כדברי ר' זושא "אחרי מאה ועשרים שנה לא ישאלו אותי זושא למה לא היית משה, אלא זושא למה לא היית זושא". המימוש העצמי אינו סולם אלא אילן או אולי אילנות, כשלכל אחד ענף משלו. גולומב מעמת שני מודלים של אותנטיות, המודל האסתטי מול המודל הביולוגי. אכן האותנטיות1 מתאימה למודל האסתטי, היא קרובה ליצירת אמנות חופשית. אולם המודל הביולוגי אינו מתאר את האותנטיות כלל. הוא מביא אותנו לעמדה רביעית, לאסנציאליזם אותו השארנו מאחורנו במפנה האכזיסטנציאליסטי שעברנו. אין מהות אנושית כללית אותה אנו חייבים לממש, אין משמעות להומניזם כוללני. אולם בכל זאת שמא יש אותנטיות אחרת על פיה אנו יכולים או חייבים לשפוט את עצמנו. זוהי האינטואיציה הבאה לידי ביטוי באלגוריה הקלאסית לפיה לכל אחד ואחד מאתנו יש שער, שאולי אין אנו יכולים להיכנס דרכו, אבל עתיד הוא להיסגר עם מותנו. האותנטיות2 גם לה נאות המודל האסתטי, אולם הוא מתאר את יצירת האמנות בצורה שונה. בה חייב אני לתאר את הפורץ ממעמקי נפשי, משהו המחייב אותי לפעול. אך, כיצד אני מוצא זאת? כיצד יודע אני להכיר את האותנטיות? ייתכן ולשאלה זאת אין תשובה כלל. אולי היא נתנת רק להפרכה? ברור לי רק שאני יכול להרגיש בקלות בטעות, להיווכח שהשער בו ניסיתי להיכנס לא היה כלל השער שלי. בעצם לא רציתי בו כלל וכלל. בניסוי ה"מאטריקס" שהבאנו לעיל, אני יכול לשפוט על מצבי רק אם אני ארגיש שתוכנת המחשב אינה מתאימה לאני הפנימי המסתורי שלי ולעולם האמיץ והחדש שהוא מנסה לבנות עבורי. ה'עצמי' אטום לתוכנת המחשב.

 

מה יש כאן? מיסטיקה, רמאות עצמית, אשליה, אולי כן. אולם, בקונטרסט בין שתי השקפות האותנטיות נעוץ לדעתי ההבדל בין גיבור הכפירה לאביר האמונה, בין סארטר לבין בובר והראי"ה קוק. האותנטיות2 המיסתורית, היא זאת העומדת בבסיס גישתו של קירקגור. הקול שהאדם שומע מן השמים מיועד רק לו. על פי רוב תופסים אנו אינטואיטיבית את השיגעון כביטוי של סובייקטיביות שאינה מתחשבת עם המציאות. אולם האובייקטיביות גם היא מקור לשיגעון לא פחות חמור. שיגעון המייצג חיפוש אחר אמת שאינה רלבנטית לי כלל וכלל. האותנטיות2 של אביר האמונה היא אשר דברה מתוך גרונו של ח"נ ביאליק באותן שורות מתוך "לא זכיתי באור מן ההפקר", בהן בחר גולומב לסיים את ספרו:

ניצוץ אחד בצור לבי מסתתר

ניצוץ קטן – אך כולו שלי הוא

לא שאלתיו מאיש, לא גנבתיו,

כי ממנו ובי הוא.

 

שורות אחרונות מתחייבות בגין הנספח הדן בישראלי האותנטי. כאן מציע בפנינו יעקב גולומב אוטופיה פוליטית המתארת את ההפרטה של הישראליות "כי דווקא בהעדרה של זהות משותפת מוצקה כזאת נשיג ביתר קלות את האותנטיות האישית שלנו" (עמ' 305). כאן נעוץ רובד נוסף במחלוקת המפרידה בינינו. בגדי החאקי, הם ללא ספק אחת הפגיעות הקשות ביותר באפשריות מימוש האותנטיות הפרטית שלי. אולם, האם הבגדים שהישראלי המשוחרר לובש בעקבות האופנה האחרונה החודרת אליו בעקבות תוכנת ה'מאטריקס' של המערב ההגמוני היא אותנטית? ובכלל, האם האותנטיות שלי אינה יכולה להתבטא בין שנים, שלושה או מיליונים רבים. האם יש לאסור על האותנטי שותפים. אינני מעריך את הכלל בגלל היותי חלק ממנו, אלא בגלל שהוא חלק שלי, בגלל שיש לי אינטרסים פסיכולוגיים בקיומו, בגלל שאני רוצה להשתייך לקולקטיב שאני רוצה. הכפייה הדתית היא פגיעה באותנטיות, השותפות הערכית והאמונית, המיוצגת במניין, ביטוי לה.

 

ניתוח זה מתקשר אל דבר אחר החסר בספר היפה הזה, וחיסרון זה פלא הוא. כדי להגיע לאותנטיות חייב אני לפי גולומב לעמעם את זהותי היהודית. אך, כיצד הגיע מרטין היידגר, הכהן הגדול של האותנטיות למושגי ה- volk והאדמה שלו. כיצד היה מוכן הוא להקשיב למה שהיה נראה לו קריאה אותנטית של הקולקטיב הגרמני שבא לידי ביטוי ברצונו של הפיהרר. אין אני נמנה עם אלה החושבים שכתביו של היידגר הם גיבוב משפטים חסרי שחר. אולם, אין אני מאמין גם שהביוגרפיה שלו היתה רק תאונה חסרת חשיבות פילוסופית. גולומב מנסה לעזור לנו לחדור מעבר לג'ונגל שבכתביו, אך מבעד לערפל מסתמנת אותנטיות איומה שלא חדלה להשפיע עד עצם היום הזה. כנראה ששוב צדק רבי יהודה הלוי כשקבע כי "שורש האמונה הוא שורש המרי". כל דבר קדוש יכול להיטמא, כל אהבה ליהפך לזנות, כל נעלה להימכר. הפלא הוא שממש בלידתה או בשיאה, יכלה האותנטיות להזדהם ביצירה בה חייבים אנו עוד לשוב ולדון. אך זאת בעזרת אלוקי האותנטיות, בהזדמנות אחרת.