חיפוש חכם

A- A A+

לא על הלחם לבדו

אחת הטרגדיות הקשות ביותר בתולדות הרוח נעוצה, לדעתי, בקשר שנוצר במאה הי"ט בין הסוציאליזם לבין המטריאליזם, בין המאבק לתיקון החברה לבין מלחמתו של האתיאיזם להרס האמונה הדתית בכל הופעותיה. בשם מטריאליזם זה, נדחתה לא רק האמונה הדתית אלא גם הסוציאליזם האידיאליסטי שנבע לא מן הצרכים הממשיים אלא מחזונו של הרוח. על הסוציאליזם היה להיות מדעי ולא אוטופי.

 

קשר זה היה לדעתי מקרי. מרכס ואנגלס חיברו את מאבקם החברתי עם הפילוסופיה המטריאליסטית הרדודה ששלטה במאה הי"ט, וזיווג זה התקבל על ידם כביטוי להישג הגדול ביותר של האנושות. היתה זאת טרגדיה כפולה ומכופלת ליהדות. כל הקורא את כתבי הראי"ה קוק מרגיש מיד את המתח שבין החזונות ואת הניסיון לגשר על התהום הפעורה. האידיאולוגיה של הפועל המזרחי היתה ביטוי לגשר אוטופי זה. במציאות סבלה היהדות מן האשליה הקומוניסטית גם בגופה גם בנפשה.

 

המפלצת המרכסיסטית מראה נורא היה לה. ראשה היה לכאורה זהב של אידיאליזם, זרועותיה – כסף של עשייה, בטנה וירכיה – נחושת של עשייה, שוקיה – ברזל של רודנות. אך רגליה - ברזל וחרס. מסך הברזל עמודיו היו של חרס. ואבן נפלה והכתה את רגלי החרס. המפלצת קרסה והתמוטטה.

הקומוניזם קרס אך בקריסתו נפל והפיל את כל האידיאלים ואת כל האידיאולוגיות. ההשגחה הענישה את הקומוניזם המדעי. ההיסטוריה הוכיחה שהיה זה משטר כלכלי בלתי יעיל ומושחת. אך עונש זה היה בעל השלכות קשות על תרבות דורנו ובייחוד בארצנו. עם קריסתו קמו לתחייה מפלצות רדומות. מפלצות הקפיטליזם והאגואיזם על כל צורותיו. אין לי ספק שהרבה מן הפגום בפוסט-מודרניזם ניזון מנפילה זאת. קריסת הקומוניזם הביאה אתה תחייה ופריחה שלא תאמן של במסווה של ליברליזם מוכרים לנו עכשיו את האידיאל המוזר לפיו דווקא הדאגה של האדם לכדאיות שלו תקדם את העולם. עבורי הביטוי הקשה ביותר של שינוי ערכים זה מבוטא לדעתי, בהצהרת מטרתה של מערכת המשפט, האיזון שבין אינטרסים. הצדק פינה את מקומו לתחשיב אינטרסים. וכל מי שמדבר היום על צדק חברתי, מואשם בדון-קישוטיות ואוטופיזם בלתי מציאותי.

 

מתוך אמונה דתית זאת באים אנו להלחם עתה נגד המגמה הנגדית, נגד המפלצות שקמו לתחייה. אכן, זה היה גורלו של החזון החברתי. הוא במהותו אוטופי ונבואי. ורק מאחורי האוטופיה מסתתר הריאליזם המפוכח ביותר. וודאי אין החזון החברתי יכול לנבוע ממטריאליזם. במילים אחרות בניגוד לכל מה שהכריז הקומוניזם בשנות השיכרון האינטלקטואלי שלו, מקומו הטבעי של החזון החברתי הוא דווקא באמונה הדתית. החזון החברתי לא יקום "על הלחם לבדו" כי אם "על כל מוצא פי ה'".

 

ב

רבות נכתב על השאלה האם יש ליהדות קונצפציה כלכלית. וודאי לא בביטויה המדעי, אבל כן מהפרספקטיבה של שרשיה ההגותיים. נעמוד על הפרספקטיבה הזאת תוך השענות על דבריו של רבי יצחק עראמה, בספרו המונומנטלי 'עקידת יצחק' על דברי התורה: "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלקיך זה ארבעים שנה במדבר... ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח, ב-ג).

 

ר' יצחק עראמה (עקידת יצחק, שער מא) רואה במן סמל לפעילות הכלכלית הנכונה והשקולה: "זה הדבר אשר צוה ה' ליקטו ממנו איש לפי אכלו... וילקטו... ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, איש לפי אכלו לקטו"(שמות טז, ט-יא). המן אינו אירוע היסטורי חד-פעמי אלא סמל לדורות. המן ירד "כדי שיהיה להם מזון להווה ולימוד נכון ומועיל... בכל זמן ומקום". בפני האדם עומדת תמיד סכנת החסרון, דהיינו העוני, הרעב, החסר בחינוך. אולם, קיימת סכנה נוספת, שרק למועטים היא ברורה, סכנת המרבה, השפע, העושר השמור לבעליו לרעתו. הפסוק שהבאנו לעיל מתפרש עכשיו באופן סימבולי: "ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, איש לפי אכלו לקטו". וכך כותב רבי יצחק:

יראה להם בעיניהם ולהורות נתן בלבם, כי בני אדם גם בני איש, יחד עשיר ואביון, בכל מה שהם חיים בעולמם אלו ואלו הם רצים לבקש אוכל לנפשם. אלא שרובם יחלקו לשני חלקים: מהם שמחסרים לצורכם ומהם שעודפים עליו. והנה ביוצאם מן העולם נמצא שהממעיט לא חסר לו דבר כי כבר החיה את נפשו עד עת קצו, וגם המרבה לא העדיף כי גם כי יעשיר וירבה כבוד ביתו לא יישאר בידו מאומה מכל עמלו ולא ירד אחריו כבודו. וזהו מוסר גדול כשיסתפק האדם כדי סיפוקו אחר שהעודף הוא ענין רע נתן אלקים לבני האדם, לענות בו, לארוב דמו, ולצפון לנפשו.

בדברים אלה הושפע רבי יצחק מהרמב"ם (מו"נ ח"ג יב), "ולא מי שהגיע אל זה המותר שלט בדבר מוסף בעצמו, ואמנם הגיע לדמיון מכזב או לשחוק, ולא זה החסר מותר הפרנסה חסר דבר מחויב", כלומר בסופו של דבר במותו מרגיש האדם בהבל של מה שחיפש בדמיונו. וזהו, מוסיף הרמב"ם, מה שלימד אותנו הכתוב: "ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, איש לפי אכלו לקטו".

 

אולם יש בפרשת המן, היבט אחר. הלחם מתחלק לפי עקרון מוזר: לכל אחד לפי צרכיו! איזה חזון אוטופי! האם מותר לנו לנקוט בו? האם יכולים אנו להביט על הכלכלה דרך משקפיים מוסריות? האם מותר לנו להסתכל על העולם מהפרספקטיבה של החזון החברתי?

 

בהסתכלותו הריאליסטית והבלתי-אשלייתית על העולם, ראה קהלת, את הפעילות הכלכלית כולה, "את כל עמל ואת כל כשרון המעשה, כי היא קנאת איש מרעהו" (קהלת ד, ד). אל נא נתייחס לקביעה זאת, כאל אמרה צינית או אירונית. הפסוק מנסה לגלות לנו את העקרונות על פיהם פועל העולם. והלקח המר של הפסוק בוטא לפני כשלוש מאות שנה על ידי חכם הולנדי שחי באנגליה ברנרד דה מנדויל ( Bernard de Mandeville ), שכתב משל שירי - שלאחר מכן הפך ספר - על הכוורת הרוטנת, סמל לאנושות. בכוורת התרחשה טרגדיה, הנוכלים הפכו ישרים, בוטלו בה הרשעות, תוקנו המומים והפגמים של היחידים. אך הפלא ופלא, כתוצאה מכך בטלו השגשוג והשפע של הכוורת. הפגמים של היחיד הם המקור לטובתו של הכלל כולו. לך אל הדבורה עצל, ותלמד שדווקא עוקצה היא דובשה. פגם היחיד הופך בפעילות הכלכלית לתועלת ציבורית. כל כמה שהאנשים יחפשו מותרות ייטב לחברה. לעומת זאת, אילו היינו חיים לפי העקרונות שהמוסר הקלאסי מלמד אותנו: ויתור, הסתפקות במועט, צניעות, ענווה, היינו הופכים את השגשוג הכלכלי לבלתי אפשרי. המסקנה היא כמובן תן לטבע האנוכי של האדם ולאמביציה שלו, לעשות את מה שהוא חומד, כולנו נרוויח מכך. זהו המיתוס המייצג פילוסופיה כלכלית שלימה.

 

האמנם הפרדוכס הזה מבטא את המציאות? נדמה לי שקהלת עצמו התלבט עם טענתו זאת. קהלת מתאר לנו עולם שלכאורה מתקדם בעקבות הקנאה, אך הוא מוסיף בסיום אמרתו "גם זה הבל ורעות רוח". האמנם אותו יחיד אגואיסטי מגיע על ידי כך לאושר? קהלת מנסה ללמד אותנו שקיים מבט נוסף, מבט מסדר שני. אמנם "הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו", אולם "טוב מלוא כף נחת, ממלוא חפנים עמל ורעות רוח" (קהלת ד, ה-ו). או כדברי רבי יצחק עראמה העורך פרפרזה על קהלת ומדבר על אותם "שלא שמעו אל משה... ולא השליטו עצמם לאכול ממנו... כמו שהוא ענין הרבה בני אדם שמחסרים את עצמן מכל טוב לשמור ממונם לבעלי נשותיהם", כלומר לבעלים שיישאו את אלמנותיהם ויירשו את רכושם. בשל האמביציה החברה משגשגת, אך בשל אותה אמביציה האדם עמל ומחסר את נפשו מטובה "גם זה הבל וענין רע". האנוכיות מביא להצלחה, אך האדם המחפש את מימושו העצמי שוכח ש"טובים השנים מן האחד, אשר" בעצם הצוותא שלהם "יש להם שכר טוב בעמלם", שהרי "טוב פת חרבה ושלוה בה, מבית מלא זבחי ריב" (משלי יז, א). לדעתי, האירוניה הגדולה ביותר של קהלת באה לידי ביטוי בהכרזתו: "מתוקה שנת העובד", בין "אם מעט ואם הרבה יאכל". העובד יכול להתנחם לכל הפחות בשינה בה הוא נח. ולעומת זאת לפעמים "השובע לעשיר איננו מניח לו לישון" (ה, יא). אליבא דקהלת, יש לנו אם כן, קנה מידה נאמן למדוד את השפע של התרבות המודרנית, כמות כדורי השינה.

 

אכן, העמדנו בפני פרדוכס הכוורת המצליחה בתנאי שדבוריה נוכלים. אולם, הפרדוכס האמיתי אתו אנו חייבים להתמודד הוא עמוק יותר. האדם בנה חברה כדי לפתור באופן קולקטיבי את בעיות מעמדו בפני הטבע והעולם. מאז שחר ילדותו, הוא הבין שהמפתח להצלחה מצוי כמובן בחלוקת העבודה ובשיתוף הפעולה בין הרבים, כי לא יצליח האדם לבדו. והנה השתלטותו על הטבע מרשימה. לעומת זאת, ניתן לומר, שהמפעל החברתי היא בבחינת כשלון. מה שהמדע הציל מידי המוות והמחלה, ייטרף על ידי המלחמה, החברתית והלאומית.

 

אכן, כנגד העמדה שזה עתה שרטטנו, הדגישה ההגות היהודית הקלאסית דווקא את רעיון הפרישות. פרישות אינה הימנעות מהדברים ההכרחיים. פרישות במקורות הפילוסופיים פירושה מלחמה נגד המותרות. כך לימד אותנו הרמב"ם (מורה נבוכים, ח"א, ב):

הוא הותר לאכול מן הנעימות ולהנות בנחת ובבטחה; וכאשר גדלה תאוותו ורדף אחרי הנאותיו ודמיוניו, כמו שאמרנו, ואכל מה שהוזהר מאכלו - נמנע ממנו הכל, והתחייב לאכול הפחות שבמאכל, אשר לא היה לו מקודם מזון, ואף גם זאת - אחר העמל והטורח, כמו שאמר: "וקוץ ודרדר תצמיח לך וכו', בזעת אפיך וכו'"; ובאר ואמר: "וישלחהו ה' אלקים מגן עדן לעבוד את האדמה"; והשוהו כבהמות במזוניו ורוב ענייניו, כמו שאמר: "ואכלת את עשב השדה", ואמר, מבאר לזה העניין: "אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו".

הגן עדן אפשרי רק אם האדם ידע ל"כלכל" בתבונה את מעשיו. הגירוש מגן העדן הוא תוצאה של חיפוש המותרות. קל להאשים בבעיות הכלכליות תופעות לא-פופולריות כמלחמה, ולהבדיל התנחלויות וישיבות. קשה יותר לראות את האשמה במציאות שהכלכלה מודרכת על ידי כוחות אחרים, פסיכולוגיים ואידיאולוגיים במהותם. על דברים אלה חוזר הרמב"ם שוב בח"ג (פרק יב):

אמנם החשובים החכמים כבר ידעו חכמת זה המציאות והבינוהו - כמו שבאר דוד ואמר: "כל ארחות ה' חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו" - אמר: שהם אשר שמרו טבע המציאות ומצוות התורה וידעו תכליתם התבאר להם צד החסד והאמת בכל, ולזה שמו תכליתם - מה שכון בהם באשר הם אדם, והוא ההשגה: ומפני הכרח הגוף יבקשו צרכיו ההכרחיים - "לחם לאכול ובגד ללבוש", מבלתי מותר - וזה דבר קל ויגיעו אליו כל אדם במעט טורח כשיספיק להם ההכרחי. וכל מה שתראהו מקשי זה העניין וכבדותו עלינו הוא מפני המותרות - בבקשת מה שאינו הכרחי תקשה אפילו מציאת ההכרחי, כי כל אשר יתאווה האדם יותר מותרות יהיה העניין יותר כבד ויכלו הכוחות והקניינים במה שאינו הכרחי ולא ימצא ההכרחי,

אין ספק שמושג המותרות הוא מושג יחסי. ולמרות זאת נדמה לי שיש לנו אינטואיציה נכונה ממנו. וכך ממשיך הרמב"ם וטוען "כי כל אשר העניין יותר צריך לבעל החיים הוא נמצא יותר ויותר בחינם". אולם, המותרות קשה למצוא אותן. אבני החן, הבשמים האכזוטיים, הארכיטקטורה שכה מרבים להתגאות בה אינם אלא תוצאה של דיכוי וניצול. כפי שלמדתי מהוגה אמריקאי שכוח, יתכן ושיטת הכלכלה הנכונה צריכה להיות מבוססת על ביטוח ופיס. להבטיח מינימום לכולם, ולמרות זאת להרשות גם פיס כלכלי, לאפשר לעשירים להתעשר. הרמב"ם היה ספקן בתחום זה. הוא חשב שכדי למצוא את האיזון בין הנטיות יש לשנות את סדר העדיפויות של החברה. האדם צריך להבין את משמעות החיים, את ההבדל שבין ההכרחי והרצוי לבין המותרות.

 

ג

בקונטרס החסד (מכתב מאליהו ח"א עמ' 32) לימד אותנו ר' אליהו דסלר שקיימות שתי עמדות אנושיות מנוגדות. האחת מבוססת על הנתינה, השנייה על הנטילה. הכלכלה של הנתינה מיוצגת על ידי חנוך ש"תופר מנעלים היה, ועל כל תפירה ותפירה היה מייחד ייחודים לקונו" (מדרש תלפיות). ייחודים אלה, לפי רבי ישראל סלנטר אינם מתארים מיסטיקה אלא אתיקה של העבודה ושל הייצור. האתיקה של הנתינה פירושה רווח הוגן, ומחיר צודק, פעילות מוסרית והעסקת עובדים בצורה נאותה, שלא כאותם "אשר ישתמשו בכל מקרה להרויח בו, מבלי התחשב אם טרחם ועבודתם… שווים באמת די הרווח אשר ישיגו בתמורתם… וכל שכן אלה אשר סחרם וקנינם ירבה, ועמל אחרים יאכלו בנשך ובמרבית; או אלה אשר במחיר קל יעבידו את פועליהם ושכיריהם לעבוד עבורם עבודת פרך". הכתם של פועלים זרים המנוצלים על ידי קבלנים ומעסיקים רובץ עלינו כפשע דתי.

 

מתוך אמונה דתית חייבים אנו להסתייג מהאידיאולוגיה המדריכה את הכלכלה הישראלית. הכלכלה "החופשית" תרבה את העושר, אך על עושר זה אמר הנביא ישעיה (ה, ח): "הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ עַד אֶפֶס מָקוֹם והוּשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם בְּקֶרֶב הָאָרץ". כדי להרוויח יותר עוזבים מפעלים מסוימים את הארץ על מנת להשתמש בעבודה זולה יותר. על עושר מעין זה נאמר אכן: "והושבתם לבדכם בקרב הארץ". העושר יושג על ידי אבטלה, העושקת את כבוד האדם ואולי גם את חייו.

 

אולם לא רק חזון חברתי יש כאן. נדמה לי שהנביא לימד אותנו כאן שלא רק חזון חברתי יש כאן, אלא גם אינטרס לאומי קולקטיבי. לא אטען חלילה שאידיאל הרווחיות חייב לשרת את האדם ולא לעקרו מהחברה. לא אומר שאין משמעות לעושרה של המדינה אם אין הוא תורם לאושרם של תושביה. אולם, מולך הרווחיות חייב לקחת בחשבון את בטחונה ואת עצמאותה הכלכלית של המדינה בכל הנוגע לצרכים החיוניים המינימליים. כדי להרוויח רווח שולי, החברות הגדולות ביניהם גם חברות ציבוריות מעדיפים תוצרת חוץ על תוצרת הארץ, וגורמים גם הם לסגירת מפעלים ולאבטלה, וממילא פוגעים בכוח הקנייה של ההמונים ובמחזור הכלכלי בכללותו. ואולי מן הראוי להדגיש פרט נוסף שאינו חסר משמעות. התעשייה הישראלית נחנקת פעמים רבות בגין תוצרת במחירים זולים, עליה עבדו בני אדם, לפעמים קטינים, ולפעמים עבדים ממש.

 

כבר לימדו אותנו חכמי הנסתר שהסיטואציות שאנו עומדים בפניהם בחיים הם מסובכות. הם ביטאו זאת על ידי סמל התמורה. הקצוות קרובות מאוד זו לזו. אולם אם אין אנו שומרים על פעולותינו, עומק הטוב הופך לעומק רע. כדברי בעל ספר יצירה, ענג הופך לנגע, ו'הוד' ל'דוה'. עלינו מאיימת סכנה נוספת, שפע ההופך לפשע! מניעת תרומה זאת היא חובתנו הדתית כאן ועכשיו.