חיפוש חכם

A- A A+

בשגעון ובעורון ובתמהון לבב

"ארור משגה עור בדרך" (כז,יח). בפסוק זה, כמו במצוה הקלאסית: "ולפני עוֵר לא תתן מכשול", העיורון המהדהד אינו פיסי אלא פסיכולוגי. התורה מתריעה בפני מכה איומה המאיימת עלינו, ואולי על כל החברה האנושית: "יככה ה' בשגעון ובעורון ובתמהון לבב" (כח,כח). זו תסמונת המתארת אדם וחברה שאינם מסוגלים לראות את המציאות כפי שהיא, לשמור על עצמם ולהיעצר במצעד האיוולת בה הם נתונים.

 

"ארור משגה עור בדרך". איסור זה הוא יותר מאשר מצוה פרטית, הטעיית העיור, הוא מֶטָה-מצוה, כלל-על שממנו נלמדות מצוות רבות. ואכן, מימדים רבים כלולים בה. לא מדובר רק על פגיעה סדיסטית בחלש, אלא גם על פגיעות 'עדינות' יותר: מתן עצה רעה או הכשלת הזולת בעבירה. מה'חפץ חיים' למדתי, כך סבור אני, מימד נוסף; מי שאינו רגיש לדרישות הפסיכולוגיה והפדגוגיה עובר על 'לפני עיור'. מי שאינו לוקח בחשבון מיגבלות אלו בחינוך, מכשיל את בניו ותלמידיו.

 

"ארור משגה עור בדרך". יתירה מזאת, חייב אני לדאוג לעובר-אורח שלא יפגע ממכשולים שלא אני שמתי, קל וחומר מהשבת אבידה. חייב אני להחזיר לאדם לא רק אבידה כספית, אלא אף אבידה רוחנית ונפשית. וזאת, גם אם הוא לא מודע שאיבד אותה.

 


אחת הטראומות האנושיות הקשות ביותר מתרחשת כאשר אנו מזהירים את ילדינו; אל תקבלו סוכריות מאנשים זרים. אנו מפגישים את הילד עם הרוע, כדי להגן עליו מתמימותו. הפכנו הורים כאשר התינוק נולד, ואנו הופכים עתה הורים בפעם השנייה, פטרנליסטים, וגם קצת 'יידישע מאמע', כלומר מטרנליסטים. ילדינו אמנם זקוקים להגנה, אך מה עם הבוגר העיור?

כאן נעוצה מחלוקת בין השקפת היהדות והליברליזם הנוקשה. הנשיא האמריקאי הנודע אברהם לינקולן טבע פתגם קלאסי, לכאורה אופטימי ומעטים שמים לב לטרגיות שבו; "אמנם כן, נתנחם! אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן. אולם, אפשר לרמות את כל האנשים חלק של הזמן, וחלק של האנשים כל הזמן".

האמנם פטורים אנו מלהציל את האחד מן הסמים, ואת השני מהתרוששות ברולטה, וזאת אף כי לכאורה הם עושים זאת במלוא המודעות. וכי אין המעשנים עיורים אשר עינים להם ולא יראו? המותר לנו לרחוץ בנקיון כפינו ולראות בריאות מתנדפת בעשן אצל 'אנשים בוגרים היכולים לדאוג לעצמם'? כלום אסור לנו לבנות אזור ביטחון כדי להציל את העיורים מ'חופש הפיתוי' הנעזר פעמים רבות מדי במיטב כליה של תעשיית השכנוע והפרסומת.

 

הליברליזם הנוקשה מדבר בשם החירות האישית. אנו למדנו שפעמים רבות אדם חוטא כי נכנסה בו רוח שטות. המושג 'רוח שטות' מייצג, לדעתי, מנגנונים אי-רציונליים חזקים ומסוכנים הפועלים בפנימיות האדם, שלפעמים מאבד שליטה עליהם. הדוגמא האיומה ביותר מצויה בהתאבדות. בטכניקת פרסומת מבריקה מראה רוח השטות לאדם את עצמו הולך אחר ארונו ונהנה מדברי החרטה של האבלים. רוח שטות פירושה עיורון, לפעמים זמני, אי שפיות אמוציונלית, ייאוש שלא מדעת. כנגדה חייבים אנו בהשבת אבידה מוחלטת, להחזיר לאדם את חייו, את עצמו. אל ניתן לו, חלילה, ניצחון.

אף אם המילון לא יסכים, ניעזר בהבחנה לשונית כדי לתאר את יחס היהדות לעיורון הפסיכולוגי. מה בין אמפתיה לסימפתיה? באמפתיה אנו מזדהים עם כאב הזולת. בסימפתיה אנו מרגישים כאב זה, אף אם הזולת עדין לא מודע לו. העולם זקוק לקצת יותר סימפתיה.