חיפוש חכם

A- A A+

כלים ונשמות

"שואלים בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום". ואכן נוהגים חכמים לדרוש פעמיים בשנה: בשבת תשובה ובשבת הגדול. דרשות אלו העשירו את אוצרותנו הרוחניים, ומשם רוצה אני לדלות דרשה 'מודולרית' שחיברה בין שתי השבתות, דרשתו של ר' יצחק עראמה, בעל עקידת יצחק (שערים נט וסג).

מבית מדרשו של רבי ישמעאל למדנו על ארבעת "חילוקי" תשובה, לפי מדרגות החטא (יומא פו,א). ר' יצחק עראמה מלמד אותנו שקיימת הקבלה בין ארבעת סוגי הכשרת כלים לפסח והגעלתם לבין תהליך התשובה, שהיא הכשרת הנשמה מהחמץ שבה:

 

[1] כלים שהשתמשו בהם בצונן, שטיפה לבד מכשירה אותם; עבר על מצוות עשה - תשובה מכפרת. [2] כלים שהשתמשו בהם בחמים טעונים שפשוף והגעלה; עבר על לא תעשה - תשובה ויוה"כ, יום ההגעלה, מכפרים. [3] כלים שהשתמשו בהם ע"י האש, חייבים "ליבון", לבוא לתוך האש ממש; אלו עבירות שחייבים עליהן כרת ומיתת בי"ד, וזקוקות לתשובה ולליבון יסורים ממרקים. [4] כלי חרס לא ניתן להגעיל והם נדונים לשבירה. קטגוריה רביעית זו עניינה חילול השם שרק שבירה, מוות, ממרק ומכפר.

למדנו כאן על מלכודות החטאים והעבירות שבחיינו. אנו עוברים על מצוות עשה, במחדלים, והתחייבנו תשובה. אנו עוברים על מצוות לא תעשה, אם לא קבלנו את מרותו יתברך - הקב"ה בחסדו קבע את יום הכיפורים להעביר אשמתנו. את העבירה ה'טכנית' של אי-שמיעה בקולו, מוחק הקב"ה מדי שנה בשנה. אולם, יש לאוין עליהם אנו נענשים בחומרה גדולה יותר. בסוג זה של עברות כלולות, לדעתי, איסורים שהשאירו בנו עקבות, היכולות להמחק רק על ידי יסורים.

 

עלינו לקבל את היסורים ככפרה, אך אין ללמוד מכאן שאנו יודעים על פי איזה חשבון הם באים על האדם. כך למדנו (בבא מציעא נח,ב): "'לא תונו איש את עמיתו' באונאת דברים הכתוב מדבר... הא כיצד? אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר כדרך שאמרו לו חבריו לאיוב 'הלא יראתך כסלתך תקותך ותום דרכיך זכר נא מי הוא נקי אבד'". חז"ל מלמדים שאסור לומר למי שנפגע כי היא אשם בסבלו. אסור לנו לעשות את חשבון העבירות והיסורים של הזולת. למרות זאת, לגבי עצמנו עלינו להיבנות על בסיס היסורים, כדי להיות טובים ושלמים יותר: "אין לך דבר יותר שלם מאשר לב שבור". דווקא לב שבור יכול להבין את הזולת ואף לשקול מה חשוב לעצמנו. ואגב, הלואי ויתקיימו בנו דברי רבא, המלמד שגם ביסורים אפשר לצאת ידי חובה ב"משהו".

 

ועתה, משפטים אחרונים על העבירה הקשה מכולן, פגיעה במצוה המרכזית והחשובה ביותר ביהדות: קידוש השם. היא מחייבת אותנו כיהודים בכלל, וכשומרי מצוות בפרט. כמה רבדים במצווה זאת, אולם באחת מהן אנו וודאי נכשלים. אנו משפיעים במעשנו על בנינו, על תלמידינו, על כל אדם הרואה אותנו. על אי-עמידה באתגר זה, אנו נדונים להיות כלי חרס שעתידים לישבר, ובחסדו של הקב"ה - להיבנות מחדש.

 

קידוש השם פירושו חובת התודעה שאנו שגריריו של הקב"ה עלי אדמות. לא כאלו הפטורים מדו"חות חנייה, אלא כאלו המודעים לכך שמייצגים את שולחם. רוב בני העולם, גויים ויהודים, אינם מכירים את הקב"ה. הם רק יודעים שאנו עובדים אותו, והם שופטים אותו על פי התנהגותנו. היום בו כלי החרס נשבר, מזכיר לנו את האחריות הגדולה המוטלת עלינו לקידוש השם.