חיפוש חכם

A- A A+

הליכה אחורנית

וולטר בנימין, יהודי יליד גרמניה, הוא אחד מגיבורי התרבות בעולם האינטלקטואלי הפוסט-מודרני, כמה מעבודותיו, הקשות לקריאה ולהבנה, תורגמו לעברית, אך הביוגרפיה הטרגית שלו חשובה יותר מכתביו. משתקפות בה אמונותיו ואשליותיו שאפיינו רבים מבני דורו. ידידו פרופ' גרשם שלום ניסה לשכנעו שיעלה ארצה, ואף השיג עבורו משרה אקדמית. וולטר בנימין סירב. הציונות היתה עבורו פרובינציאלית, ולא יכלה להתחרות עם אירופה התרבותית. ההיסטוריה פסקה אחרת; עם עלית הנאצים ימ"ש לשלטון, ברח לצרפת. ולאחר נפילתה עבר את הרי הפירנאים, למרות לבו החלש, וביקש להכנס לספרד כשבידו ויזת-מעבר לארה"ב. המקלט נשלל ממנו ומפליטים אחרים והוא איבד את עצמו לדעת.

 

לבנימין היתה תמונה של צייר שווייצרי, פול קליי, בה צוייר מלאך בסגנון מודרני. בנימין ראה בו את מלאך ההיסטוריה המהלך אחורנית. זאת היתה הרגשתו לאור נצחונות הנאציזם שהסכם מינכן סימל אותם יפה. ההיסטוריה מתקדמת מבלי שתדע לאן, כאדם ההולך אחורנית ואינו מבחין בבור אליו יפול. ציור יפהפה, אך הפלא ופלא! מבלי דעת הגיע בנימין לאחד הביטויים החזקים של ההגות השקועה בשפה העברית. בעברית - העבר הוא 'פנים' ("לפנים בישראל") העתיד הוא 'אחור' ("אחרית הימים").

התוספתא בחגיגה (ב,ג) אוסרת להתבונן "מה לפנים ומה לאחור", כלומר מה היה (לפני מעשה בראשית) ומה עתיד להיות. כאשר משה ביקש לראות את עקיבא בן יוסף, אמר לו הקב"ה "חזור לאחוריך" (מנחות כט,ב). ההתקדמות בזמן היא אכן הליכה אחורנית. בהליכה מעין זאת פנינו מופנים אל מה שכבר 'עבר', ומה שעתיד להיות עומד מאחורי גבנו. את העבר אנו יכולים להכיר, לא כך את העתיד.

 

התקדמות בבחינת "חזור לאחוריך" היא אכן דימוי עברי, אך יש הבדל עקרוני בין גישתו של וולטר בנימין לבין המחשבה היהודית. האדם, הוא החוזר לאחוריו, לא כך הקב"ה! אינני יודע אם 'מלאך ההיסטוריה' מכיר את העתיד. שולחו, הקב"ה בודאי מכיר אותו: "הכל צפוי והרשות נתונה". יש בהיסטוריה תכלית אף על פי שהיא מתמהמהת.

למדנו, איפוא, פרדוכס חשוב. חייבים אנו להאמין שיש יד נעלמת המדריכה את ההיסטוריה, אך אנו איננו יכולים לקרוא אותה מראש, ואף דברי הנביאים סתומים הם. אנו חייבים לנהוג על פי תבונתנו כשהיא מודרכת על ידי יראת השמים שבנו. האנושות שאינה יודעת לקרוא את העתיד היא אבסורדית.

 

זה סוד השם 'יצחק'; נסיונות רבים מצפים לנו בביוגראפיה של האבות. יצחק - נסיון העקידה, יעקב - נסיון הגלות. אולם בצחוק לידת יצחק מבוטאת הצפיה לתקווה בלתי מתקבלת על הדעת, אשר לכאורה אינה יכולה להתממש; לירושלים שתקום לתחיה אחרי אושוויץ.

בסיפור 'בן המלך ובן השפחה שנתחלפו' מתאר ר' נחמן מברסלב את התועים ביער השומעים לפנות בוקר צחוק רועם המזעזע את כל אילנות היער. מאוחר יותר מבאר להם 'איש היער' את הסוד. זה צחוק אשר היום צוחק מהלילה. בדברים אלה מהדהדים דברי המשורר בשיר המעלות שבתהילים: "אז ימלא שחוק פינו". זה שחוק הגאולה על הגלות., וזה הצחוק שבא לידי ביטוי בשמו של יצחק.

אנו בני יצחק, מאמינים שוולטר בנימין טעה, והתקוה המתממשת תנצח את הייאוש.