חיפוש חכם

A- A A+

אל מול הפרדוכסליות

בפתיחתה של פרשת חוקת קוראים אנו על דיני פרה אדומה, דהיינו טקס ההיטהרות מטומאת המוות. במסורת היהודית הפכו דינים אלה לסמל של מה שמעבר לרציונליות. הסיבה לכך נעוצה בפרדוכסליות שבהם. כך למשל, על בסיס הפסוק בפרשה (במדבר יט, יט): "וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא [את המים המטהרים] ", קבע רבי עקיבא בצורה פרדוכסלית, שאם הִזו את המים "על הטמא [הרי הוא הופך] טהור, ו[אם הִזו] על הטהור – [הפך] טמא" (יומא יד ע"א). ברקע הפרדוכס מהדהדים דברי קהלת (ז, כג): "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא [החכמה] רְחוֹקָה מִמֶּנִּי... וְעָמֹק עָמֹק, מִי יִמְצָאֶנּוּ?" בשורות הבאות אתמקד בעצם מושג הפרדוכסליות זאת, תוך שארשה לעצמי להיעזר בשאלה הידועה וודאי לכולכם, מאז ילדותכם. היא תאפשר לנו להבין את האופציות המחשבתיות העומדות בפנינו במציאותנו החידתית.

 

 

הא-להים והאבן

 

 

ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי, אחד מספרי היסוד של ההגות היהודית, כתוב כידוע, כדיאלוג בין מלך הכוזרים לבין 'החבר', דהיינו החכם היהודי. כנהוג ביצירות גדולות, נולדו בעקבותיו המשכים. כך למשל 'הכוזרי השני' של ר' דוד נייֶטוֹ (1654-1728) החכם הספרדי בלונדון, ו'הכוזרי החדש' של יצחק ברויאֶר (1883-1946) שנכתב גרמנית, ולדאבוננו טרם תורגם לעברית. היה אף מי שכתב (יבלט"א) מעין המשך שונה: 'בעקבות הכוזרי'. ארשה לעצמי להוסיף להמשכים אלה, דיאלוג קצר שכאילו מצאתי בכתב יד נעלם, ואני מביאו להלן בנוסחו המקורי:

 

 

אמר המלך: שאול אשאל אותך, החכם! על הקושיא המפורסמת אשר ילד שואל, החכם - נבוך, והמשכיל בעת ההיא ידום: האמנם א-להים, הכל-יכול, יכול לברוא אבן כבדה עד כדי כך, שהוא עצמו לא יכול להרים אותה? כל תשובה שתתן פירושה שאין הא-להים כל-יכול? האם אין שאלה זו פוגעת אנושות באמונתך אתה?

 

 

אמר החכם: הבה נברר זאת. אך חגור חרב שכלך על מותניך, גיבור, וחזור על השאלה, שהרי אין אני רואה כלל את חומרתה.

 

 

אמר המלך: והלוא זה עתה הצעתי אותה לפניך?

 

אמר החכם: ובכל זאת, שאל.

 

 

אמר המלך: האם א-להים, יכול לברוא אבן כבדה עד כדי כך, שהוא עצמו לא יכול להרים אותה?

 

 

אמר החכם: לא!

 

 

אמר המלך: או אז איננו כל-יכול.

 

 

אמר החכם: אין זה מגונה לשלול מהקב"ה יצירת אבסורדים. אי היכולת לעשות אותם איננה פוגעת בכל-יכלתו של הא-להים. א-להים אינו מתבייש להיות רציונלי. התבונה היא אחת ממידותיו של הקב"ה.

 

 

אמר המלך: זאת תשובתך לשאלה? זאת השקפתך על הא-להים?

 

 

אמר החכם: טרם סיימתי המלך!, שאל שוב.

 

 

אמר המלך: לו יהי כדבריך. האם א-להים יכול לברוא אבן כבדה עד כדי כך שהוא עצמו לא יכול להרים אותה?

 

 

אמר החכם: כן!

 

 

אמר המלך: שינית דעתך? האם זה יועיל לך, החכם! אם אמנם הוא יצר אבן כזאת, אין הוא יכול להרים אותה, וממילא אין הוא כל-יכול.

 

 

אמר החכם: מי קבע זאת? הוא יכול להרים אותה!

 

 

אמר המלך: והרי ענית ואמרת שהוא יכול לעשות אבן שאין הוא יכול להרים אותה?

 

 

אמר החכם: אמנם כן. הוא יכול לברוא אבן שאין הוא יכול להרים אותה, ויכול גם להרים אותה.

 

 

אמר המלך: והלוא באת לידי אבסורד?!

 

 

אמר החכם: אמנם כן, א-להים יכול גם ליצור אבסורדים, הסתירה אינה מחסום לכל-יכולתו.

 

 

אמר המלך: אתמהה! הבאתי לפניך פרדוכס, שאלה שאי אתה יכול לענות עליה לא כן ולא לא, ואתה עונה גם כן וגם לא!

 

 

אמר החכם: אכן מלך הכוזר, גילית עתה את הבעיה האמיתית המסתתרת בשאלה ה"ילדותית" הזאת. המאמין אתה שהקב"ה מצוי מעבר לעקרונות ההיגיון? מעבר "לחוק"? שתי דרכים אפשריות לפניך. הראשונה, דרך ה"לא" מובילה לעולם הרציונליסטים, בו אין משולשים בעלי ארבע קדקודים ולא עיגולים מרובעים, בו מבטא ההגיון את חכמתו של הקב"ה, ולפיכך אין זאת פגיעה כלל בכבודו ובכל יכולתו לטעון שהוא "כפוף" לעקרונות ההיגיון. אך יש לפניך גם דרך השנייה, דרך ה"כן". אם תלך בה, תמצא את עצמך בקוסמוס שהוא מעבר לחוקי תבונתך. הקב"ה אינו נבהל מאילוצי חוק הסתירה, ואולי יצר אי-שם, עולמות עם משולשים בעלי חמש זוויות, ואבנים מוזרות כאוות רצונך.

 

 

אמר המלך: מדבריך נובע שהאמונה בנסים פירושה הרס התבונה?

 

 

אמר החכם: לא ולא! הנס הקלאסי, הוא "פיסיקלי". קריעת ים סוף למשל, מבטא יכולת שהיא מעבר למגבלות הנקבעות על ידי החוקיות השלטת בעולם. כדי להאמין בקיומם, אין אנו חייבים לגייס סתירות ואבסורדים. בורא הטבע קבע חוקיות זאת, והוא ריבון עליה, ברצותו מקיימה, ברצותו מבטלה לשעה. בפרדוקס האבן, הבעיה שונה לחלוטין. למה הדבר דומה? לרב-אמן המשחק כנגד מלאך, במשחק הנַרַדשיר שבמסכת כתובות, או כפי שרש"י מכנה אותו אשקוקי (עתידים צאצאינו לקרוא אותו 'שחמט'). במהלך ה-54 מגלה הוא לתדהמתו ששני הרצים של יריבו נמצאים במשבצות בעלות אותו צבע. "זה לא יתכן!" הוא צועק. הוא עובר על רשימת המהלכים, שנרשמה כחוק, והנה "מסתבר" שכל מהלך חוקי בהחלט, ולמרות זאת - במהלך ה-54 שני הרצים נפגשים באותו צבע. זהו נס "לוגי"!

 

 

אמר המלך: לדעתך מסוגל מלאך לשחק שחמט מעין זה?

 

 

אמר החכם: זוהי בדיוק המחלוקת. בדרך הראשונה, דרך ה"לא", לא תופתע בשחמט. לעומת זאת, הדרך השנייה דרך ה"כן", מובילה אל מעבר לסתירה, אל סופו של השחמט וקיצה של הפילוסופיה. התבונה היא כלי העבודה היחידי שברשותך, הוא האיזמל שבו אתה מנתח בעיות. אם קבלת את אפשרות האבסורד, איבד איזמל זה את להבו, ואתה את שפתך. אם רצונך להבין זאת, ובאת אל הכוהן אשר יהיה בימים ההם, הכוהן הגדול מאחיו, שיכתוב באחד משמונה קבציו, שבני האדם חיים בעולם הצמצום, צמצום היוצר את ההיגיון. עולמינו הוא מעין שמורת טבע, בו שליטים חוקי ההגיון האוניברסליים, אולי כדאי לדייק, החוקים ה"אוני-ברסליים". מעבר לצמצום, מצוי האינסוף שם משתוללים חוקים "פלורי-ברסליים". הפרדוכסים הם משמר הגבול המפריד בין העולם לנעלם, או אולי הצל שהנעלם מטיל על העולם.

 

 

אמר המלך: אם הכל אפשרי ואבסורדי, אזי גם הכל מותר?

 

 

אמר החכם: הס! יהודי אינו מדבר כך! עדיין אתה חייב לשמוע את הקול היורד אליך מן השמים. וזכור, הקב"ה מקיים מצוות, המוסר הוא מידה משותפת לך ולקב"ה.

 

 

אמר המלך: הכל אבסורד? הכל רציונלי? אולי - אלו ואלו?

 

 

אמר החכם: אין אני מציע לך דרך. עליך המלאכה לגמור. רק אתה יכול להמר ולבחור את תשובתך. אם תרצה, תוכל להישאר בצריך עיון. אך אנא, בעולמך היה רציונלי! כל מה שמעבר, הוא המונופולין של מי שאמר והיה העולם.

תגובות ישנות

תשובת הרמב"ם / בעז לוי , This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it. , 0546434527 (2006 Jan 28, 18:55:36)

מחצית דברי הפרופסור נכתבו במפורש בסוף החלק הראשון במו"נ: פרק ע"ה סוף הדרך הראשונה: "ואין חיסרון ביוצר בכך שאינו יכול לעשות את הנמנע, כשם שלשיטתנו, קהל המייחדים, אין זה חיסרון באחד שאינו מצרף שני הפכים במצע אחד ואין יכולתו מתייחסת לכך ולא לנמנעים הדומים לו" ובדרך החמישית: " לא כל מי שאינו עושה מה שאין בעצמו לעשות נקרא חסר אונים... ולא נייחס לאל יתעלה חוסר אונים מכיוון שאין הוא יכול להפוך את עצמותו לגוף או לברוא את מי שהוא כמותו, או לברוא מרובע שצלעו שווה לאלכסונו".