חיפוש חכם

A- A A+

בשערי יום העצמאות

בארכיטקטורה של הלוח העברי התווסף בדורות האחרונים מחזור נוסף: יום השואה, יום הזכרון, יום העצמאות ויום ירושלים. ביקורת רבה הועלתה נגד תוספת זו; יום אבל לאומי בניסן? בנוסף ליום הקדיש בעשרה בטבת? הצמדת עצב יום הזכרון להוללות יום העצמאות? חג בספירת העומר? הלל במקום תחנון?

 

אולי יכלו 'חכמים' להמציא אופציות מוצלחות יותר, אולם, כנאמר בשם הראי"ה: "ה'בדיעבד' של האדם הוא ה'לכתחילה' של הרבונו של עולם". האבל על קרבנות השואה נותן משמעות שונה לנפילת הגיבורים במערכות ישראל. השמחה באמת מהולה בעצב. רצה הקב"ה לזכותנו בכך ששמחת העצמאות נושקת לאהבת האדמה, לא"י ולירושלים. במחזור החדש נרשמו בלוח העברי הטרגדיה, התקומה ונס תחיית העצמות היבשות של העם הנרדף והארץ השוממה.

 

ההיסטוריה של הציונות הם תולדות האהבה בין העם והארץ. מחזות אהבה, ורומיאו ויוליה בכלל זה, מחווירים בפני הרפתקאותיה של אהבה זו. שלא כגיבוריו של שקספיר, האהובים התעוררו מקבריהם לחיים, ואף ממשו את אהבתם. עתה לפניהם משימה לא פחות קשה, ה'טראומה' של הנישואין. האהבה תהפוך שיגרה והשנים תכרסמנה בשיני האבירים היפים. פעמים רבות בן או בת הזוג כל-כך מעצבנים, ואינם מטית שכם אף לדברים של מה בכך, ק"ו להטות אוזן. ושקספיר, מה הוא היה אומר? אילו שרדו רומיאו ויוליה האם היו נזקקים אצלו לטיפול משפחתי?

 

כשחלילה אחד מבני הזוג נמצא בסכנה, מבינים הם את מצבם. אך למה להמתין לטרגדיה? למה לא לחזור, ביום הנישואין, לחסד הנעורים ולאהבת הכלולות, בה הלכנו יחד במדבר בארץ לא זרועה? למה לא לחגוג את היום; לפתוח בגנות הגלות ולסיים בשבח ביתנו, כמות שהוא, הזקוק לתיקון, אך בכל פנה בו מצויות טביעות אצבע של אהובי-האתמול. ביום חגנו נחזור לעבר, אך נוכל לשמוח גם בהווה, להביט על פירות האהבה.

 

ביום העצמאות, יום הנישואין המחודש שבין עם וארץ, רוצה אני שנדבר על הנחת שיש לנו מבִּתֵנו, בת השירות הלאומי. אני מצדיע לך, בתי, עם דמעות בעיניים. ראיתי אותך בבתי חולים ובבתי ספר, מטפלת בנערים פגועי מוח ובנכים. את מייצגת מהפכה אדירה, לדעתי בהקשר בינלאומי, מהפכה המקדימה את העתיד.

 

תמיד הייתי בדילמה קשה כשהסתכלתי על הנזירות המקדישות את חייהן למען הזולת. עדיין תכסני בושה על כך שבתי"ח לחולים סופניים (הקב"ה ירחם עליהם) מטופלים על ידי נזירות. הנזירה משלמת עבור החסד, בחייה, באמהותה, ב'אני' שלה. אתן, בנותי, התשובה היהודית! לא אליטה של קרבנות, אלא תרומה לכלל. אתן מוסרות שנה ושנתיים מהחיים, והקב"ה יברך אתכן ביופי, באהבה, בבית, במשפחה ובהמשך החסד.

 

האם זה שקול כנגד שירות צבאי? ביום העצמאות אוהב אני להיזכר ברבי מהוסיאטין שהיה יוצא ביום זה השכם בבוקר ומטאטא את רחובות תל-אביב. הרבי היה בוינה כשהנאצים ימ"ש הכריחו אותו, בין אחרים, לטאטא את רחובות העיר. הוא הבטיח לעצמו, וזכה לקיים; לטאטא את רחובות העיר במדינה יהודית עצמאית. מקווה אני שכאשר הקב"ה ישבית חיה רעה מן הארץ, נכתת כולנו את הרובים למטאטאים. ובינתיים אשתי היקרה, סלחי לי על הצורה בה סידרתי את הבית שלנו, התעלמי מזה והביטי על הבת שגידלנו, הנאה והחסודה (גם אנו, בית שמאי, נשיר כך).