חיפוש חכם

A- A A+

הרהורים ליום ירושלים

את תפילות יום הכיפורים אנו מסיימים בתקיעת השופר שבנעילה. בתקיעה זאת נשמעים הדים לאחת המצוות המרכזיות שבפרשתנו, מצוות היובל. היובל מהווה שחרור כפול, קריאת דרור לאדם ולאדמה. מתוך כך, מקבלים הרעיונות התיאולוגיים המופשטים מימד כלכלי וחברתי. על האדמה נאמר (כה, כג-כד): "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ". בשנת היובל חייבות האדמות לחזור לבעליהן המקוריים, שבנסיבות קשות – אולי - היו מוכרחים למכרן, "כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי". לא רק חסרי הגג, גם בעלי האחוזות, גֵרִים הם בארץ לא להם. היובל הוא גם שנת השחרור המוחלט של העבדים: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"(כה, נה), והתלמוד מוסיף (קידושין כב ע"ב): "ולא עבדים לעבדים". בשם הריבונות הא-להית מתריע היובל נגד המלחמה הכלכלית הנטושה בחברה האנושית, המתנהלת לפעמים במסגרת משחקי החוק, ולפעמים תוך עושק גלוי. זהו ה'הוֹי' החברתי הנשמע בדברי הנביאים: "הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ עַד אֶפֶס מָקוֹם וְהוּשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (ישעיהו ה, ח-ט); "הוֹי חֹשְׁבֵי אָוֶן וּפֹעֲלֵי רָע... וְחָמְדוּ שָׂדוֹת וְגָזָלוּ וּבָתִּים וְנָשָׂאוּ - - וְעָשְׁקוּ גֶּבֶר וּבֵיתוֹ וְאִישׁ וְנַחֲלָתוֹ" (ב, א-ב).

 

אכן, שני מימדים במצוות היובל, גאולת האדם: "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל ישְׁבֶיה", וגאולת האדמה: "בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתו". נישול האדם מאדמתו הוא המודל הראשוני של הגלות. בהחזרת האדמות לבעליהן פורץ לראשונה מושג הגאולה: "גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ". הגאולה החברתית היא מודל לגאולה הלאומית בכללותה. מודל וגם תנאי: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה - - וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיה א, כז).

 

גאולת האדם והעם וגאולת הארץ הם שני ממדיה של הציונות, הבאים לידי ביטוי בשני החגים שבמחזור החדש של הלוח העברי, שזכינו ונתחדש בדורותינו. יום העצמאות מסמל את גאולת העם הזוכה לחופש ועצמאות פוליטית. יום ירושלים מסמל את גאולת הארץ. בכך, ברוך ה', התאזן הלוח העברי שבמשך דורות התאבל על טרגדיית העם והארץ. האנטיתזה ליום העצמאות הוא כמובן תשעה באב. האנטיתזה ליום ירושלים, הוא צום 'קטן', נשכח ולכאורה שולי: "צום גדליהו". גדליהו בן אחיקם, מנהיג "שְׁאֵרִית יְרוּשָׁלַם הַנִּשְׁאָרִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת" (ירמיה כד, ח) אחרי חורבן הבית הראשון, נתפס על ידי "פטריוטים" קנאים כמשת"פ הבבלים, ונרצח. האדמה בערה מתחת לרגלי השרידים, שפחדו מתגובת הבבלים. הנביא ירמיהו דורש מהם בשם ה', לדבוק באדמה למרות הסכנה (מב, י-יב): "אִם שׁוֹב תֵּשְׁבוּ בָּאָרֶץ הַזֹּאת וּבָנִיתִי אֶתְכֶם וְלֹא אֶהֱרֹס וְנָטַעְתִּי אֶתְכֶם וְלֹא אֶתּוֹש... אַל תִּירְאוּ... וְאֶתֵּן לָכֶם רַחֲמִים". שארית יהודה אינה שומעת בקול הנביא: "וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ מִצְרַיִם כִּי לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה'" (מג, ז). הנביא מגיב בנבואת זעם קשה. צום גדליהו מייצג אכן, את הטרגדיה של אובדן הקשר לאדמה, קשר שהוא חיוני, אף ללא עצמאות פוליטית. הקשר לאדמה הוא המוקד העמוק של יום ירושלים.

 

ציון ומגדליה

 

ביום זה אנו מודים על גאולת הארץ ומתפללים על שלומה של עיר הקודש (תהלים קכב): "יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ" [בחומותיך] "שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ", שלווה ממלחמות וטרור. אנו מאחלים "יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ", ואנו דורשים איש מרעהו: "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָיִם". אלא שלשלום הפוליטי מתווסף מימד נוסף. המלים "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָיִם" מקבלות עכשיו משמעות חדשה. מרבים לדבר על ירושלים של מעלה, אך אנו נדרשים לשמור גם על ירושלים של מטה, ירושלים של עפר ואבן. "עשרה קבים יופי ירדו לעולם תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו" (קידושין מט ע"ב), אסור לנו לעוות יופי ייחודי וצנוע זה על ידי מגדלים הפורעים ומגמדים את האדריכלות המקורית של העיר: "סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ - - סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ" (תהילים מח, יג)

 

ב'ליקוטי הלכות' משווה ר' נתן, תלמידו וסופרו של ר' נחמן מברסלב בין בניין בית כנסת לבין בניין ירושלים (ליקוטי הלכות - הלכות בית הכנסת הלכה ו). ר' נתן רצה לעצב את בית הכנסת על פי חזון ירושלים הבנויה. כאן ועכשיו, רוצה אני ללכת בעקבותיו בכיוון הפוך, ולהרהר על ירושלים ועל (בית) הכנסת. רבי נתן מעמיד את (בית) הכנסת כאנטיתזה למגדל בבל, על פי דברי הזוהר (ח"א, כה ע"ב). בוני המגדל מבקשים "הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם" (בראשית יא ד), הם ממשיכים בכך את דרך "הַגִּבֹּרִים... אַנְשֵׁי הַשֵּׁם" (בראשית ו, ד), אנו, אמונים על מסורת הדורות, תופסים את בוני מגדל בבל כרשעים גמורים. הזוהר מרחיב זאת. גם אנשים שאינם מושחתים, גנבים או גורפי טובות הנאה, עלולים לבנות מגדל בבל נוסף. הם בונים מגדל בבל, אף כשהם בונים (בית) כנסת, אם הם עושים זאת מתוך מוטיבציה שלילית: "נַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם". הבניין שהם בונים הופך עטרה על ראשם, לא לשם שמים. לדברי הזוהר מוסיף רבי נתן שכל מי שכוונתו "בשביל עצמו, בשביל כבודו חס ושלום, הוא פוגם מאד... כשבאים חס ושלום, לכלל מחלוקת על - ידי רדיפת הכבוד של כל אחד ואחד שכל אחד רוצה שהוא יהיה מראשי הקרואים". האינטריגות הפרסונליות שבמאבקים הפנים-מפלגתיים ותוצאותיהם מהוות דוגמה לסכנות שברדיפת הכבוד, "כי עקר חורבן בית המקדש היה על-ידי שנאת חנם שנתרבה על-ידי רדיפת הכבוד של כל אחד... ועל-ידי זה כל אריכות הגלות".

 

אין ספק שללא מידה מינימלית של יצר הרע, יצר הכבוד, לא היה עוסק האדם בפוליטיקה קטנה או גדולה, מוועד בית ועד ל(בית) כנסת. אלא שהאדם עלול לאבד שליטה על יצרו. עובדה זאת, מוסיף רבי נתן, רמוזה בדברי רבותינו ז"ל (שבת יא ע"א) שאמרו שאסור להגביה ביתו מבית הכנסת". המגדל מתאר לפי זה את האגו, את הנרקיסיזם, המחלה הפרופסיונלית של פוליטיקאים ואינטלקטואלים, אצלם מתקיים הפסוק "כִּי יִרְבֶּה כְּבוֹד בֵּיתוֹ (תהילים מט, יז)... עד שכל כוונתו בעסקו בבניין (בית) הכנסת ובקיומו הוא בשביל כבוד עצמו כנ"ל, כי אז הוא בבחינת בוני המגדל..." ורבי נתן מדגיש: "ועל - כן נאמר בשבח ירושלים (תהלים מח, יג), סֹבּוּ צִיּוֹן וְהַקִּיפוּהָ - - סִפְרוּ מִגְדָּלֶיהָ". אלו הם מגדליה הצנועים של ירושלים "ההפך מבוני המגדל..."

 

הפרוייקטים האדריכליים הגרנדיוזיים, משקפים אדריכלות פסיכולוגית ראוותנית, ערכים של כבוד, התנשאות ושליטה ומאיימים על תומתה וענוותנותה של העיר. ואולי בגין כך, אנו מוסיפים אחרי תקיעת השופר שב'נעילה', ביום הכיפורים והתשובה, את הפסוק הקלאסי: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה"' כדי להאציל על בניה זו את ערכי היום הקדוש. ואנו מתפללים עם ר' נתן (ליקוטי תפילות, תש"ל): "אבי שבשמים, מלא משאלותי ברחמים... ואזכה שיהיה לי חלק טוב בההיכל הקדש הנבנה על ידי עושי רצונך... תבנה ותכונן בגשמיות וברוחניות עיר הקדש "קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט"... ותבטל כל הרע והטומאה מן העולם, ויקוים מהרה מקרא שכתוב (ירמיהו ג, יז) "בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַם כִּסֵּא ה' וְנִקְוּוּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם לְשֵׁם ה' לִירוּשָׁלָים - - וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע", ונאמר (ישעיה א, כז): "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה - - וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה".