חיפוש חכם

A- A A+

חנוכה: דברי פרידה

חנוכה נתפס כסמל המאבק הנטוש בין יהדות ליוונות, אך מהי יוונות זאת? אין ספק בעיני שכאן יתחילו חילוקי דעות בינינו. תהיה מה שתהיה התשובה הנכונה, אין ספק שבאופן אינסטינקטיבי נזהה את יוון עם האסתטיקה, כמאמר ריה"ל: "אל תשיאך חכמת יוון אשר אין לה פרי כי אם פרחים".

 

האמנם מוכנים אנו לוותר על הפרחים? מה יחסה של התורה ליופי? ר' שמשון רפאל הירש ביטא יחס זה בפירושו לפרשת גן העדן: "'ויצמח ה' אלקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל' (בר' ב,ט). נדייק במשמעות הפסוק; הטבע נוצר על ידי הקב"ה כדי להיות לא רק טוב למאכל, אלא גם 'נחמד למראה'. כאן זכה חוש היופי להצדקתו ולהקדשתו". יתירה מזאת, מלמד אותנו הרש"ר הירש: "השמחה ביפי הטבע ובנוי הצמחים תביאנו לשמוח גם ביופי מוסרי. חברה שאינה חסה על היפה, גם האדם יגדל בה פרא".

 

למרות זאת, מלמד אותנו חג החנוכה שביופי טמונה מלכודת. זהו המסר של סיפורו של ר' נחמן מברסלב "מעשה מאבידת בת מלך". בת המלך נלקחה בשבי של הסטרא אחרא, הכוח השטני. השני למלכות הולך לחפש אותה, ואכן מוצא אותה לאחר הרפתקאות שונות, אך לא מצליח לגאול אותה. ברגעים הקריטיים ממש - נכשל ונרדם. ר' נחמן גומר את הסיפור עם הנסיון השלישי בו נגאלת בת המלך, בהערה קצרה: "ואיך שהוציא לא סיפר, ובסוף הוציאה".

 

הסיפור מלא רמזים מופלאים; בת המלך היא ספירת מלכות, ועבורי היא מייצגת בסיפור זה את האמנות. בת המלך היא בת-עין, בבת-עינו של האמן. הסמל הקבלי של הצמצום בא לידי ביטוי בצמצם המצלמה. החכמה איתנה, אך הבת - האמנות - נפלה בשבי, ברשתו של השטן. בזמן העתיק היתה האמנות משועבדת לאלילות. בימי הביניים שירתה את הנצרות. אף בתקופה החדשה היא עדיין מצויה בשבי, של מתירנות, של פוליטיקה, ולפעמים אף של טעם רע וגסות רוח שהורסים את עצם מושג היופי. לפעמים מנסים אנו לחנך אנשים כדי לגאול את בת המלך, אך פעמים רבות הם נרדמים ברגע הקריטי.

האם יש לנו רשות לבוא בדרישות של האמנים? האם אנו יכולים להגביל את חרותם? זכור לנו הסקנדל שהעיב על חגיגות היובל למדינה, בהן רקדנים נדרשו לשנות את בגדיהם. עצם הדרישה נתפסה כחילול קדושה. והנה אנו שומעים ברדיו שירים עבריים יפהפיים שהפכו לשירי פרסומת; הייתכן שבצע כסף מפקיע את קדושת האמנות? הנקמה היחידה שיש בי היא ההרגשה כי אחרי שתשמעו את הפרסומת שוב ושוב, תמאסו בשיר ובמפרסם גם יחד.

 

דבר זה מביא אותי להשלים את המעשה בבת המלך בדברי החֵרש בסיפור שבעת הקבצנים. הקבצן מספר על מדינה בה התקלקלו הטעם, הריח והצבעים. זהו משל מופלא על האסתטיקה שהסתאבה. ואולי אין זה משל, שהרי המציאות מופלאה עוד יותר. הטכנולוגיה החקלאית החדשה פיתחה עבורנו פירות וירקות יפהפיים, אך כשאנו מביאים אותם לפינו אנו חשים שהם חסרי טעם לחלוטין. הם אינם אלא הכלאה של יופי חיצוני ומיסחור של חיי מדף ארוכים כדי לצוד את העין ואת הכיס. גם הפירות, כמו השירים הממוסחרים, מאבדים רטרואקטיבית את טעמם.

 

ובינתיים מתגעגעים אנו לבת המלך שעדיין רחוקה מאהלי שם ושבויה בידי הסטרא אחרא. אינני יודע איך תגיע הגאולה, שהרי "איך שהוציא לא סיפר [רבי נחמן] ובסוף הוציאה". על כל פנים האסתטיקה אינה יוונית, היא בת המלך שלנו והיא חייבת להיגאל. לנו הפירות ולנו הפרחים, אך עם קצת טעם.