חיפוש חכם

A- A A+

בדיקת חמץ: התיאטרון והסמל

(הופיע בפרשת השבוע. בשנת תשס"ב, פרשת מצורע, שבת הגדול)

 

ככל מאורע היסטורי וביוגרפי, גם יציאת מצרים, חווית הראשית של העם, היא מאורע חד-פעמי הנסוגה ללא הרף אל העבר. ככל חוויה היא עלולה להישכח, להימחק, לכלות עם הזמן. אנו עלולים לשכוח, קל וחומר צאצאינו שלא היו באותו מאורע. מכאן מצוות 'זכור': "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות יג ג). כיצד זוכרים? התורה לימדה אותנו שאנו זוכרים על ידי מעשינו ופעולותינו. הלוח העברי הפך לבמת תיאטרון בו אנו בונים את זהותנו הקולקטיבית והאישית. אלא, שזה תיאטרון בו אנו לא צופים אלא שחקנים, המשתדלים לחיות מחדש את אותו המאורע על ידי טקסי הפסח. או אז יצליח המעשה החינוכי, "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו..." (שמות יג, יד).

 

 

המחבואות והחורים שבתודעה

 

אחת המצוות המרכזיות שבחג הפסח היא אכילת המצה והשבתת החמץ: "וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן - וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ. שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם" (שמות יב, יד-טו). מכאן דיני בדיקת חמץ וביעורו: "מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו... ומדברי סופרים לחפש אחר החמץ במחבואות ובחורים... שבודקין ומשביתין החמץ בלילה מתחלת ליל ארבעה עשר [לניסן] לאור הנר..." (הרמב"ם היד החזקה, הלכות חמץ ומצה ב א-ד)

 

בדיקת חמץ, היא אכן הראשונה ברצף מצוות הפסח. אנו חוזרים עליה מדי שנה, ולמרות זאת היא עלולה עדיין לעורר בנו תימהון. הרי עסקנו במלחמה נגד החמץ ובניקיון הבית ימים ולילות, למה חיפוש צנוע זה עתה, כשהכל או הרוב המוחלט, כבר צח, מצוחצח וכשר? ניתן לראות בבדיקת חמץ סיום סמלי למאמץ. למרות שהסתכלות זאת סבירה, מצוות זאת אומרת דרשני. אנו נוהגים בבדיקה כבמעין הצגה תיאטרלית, אותה אנו אפילו מביימים, תוך שאנו "משתילים" ממצאים חשודים. ההצגה מובנת אולי, אך למה היא נעשית דווקא לאור נר צנוע, כשניתן לבדוק לאור היום, או אולי לאור התאורה המלאכותית. למה ההדגשה הזאת על "המחבואות והחורים", ודווקא בלילה, הקרוי במשנה (פסחים א, א) באופן פרדוכסלי 'אור': "אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר, בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר".

 

הפליאות הללו באות ללמד אותנו כי מאחורי הפעולה הממשית של הבדיקה מסתתרת משמעות סמלית. האור, ובייחוד אור השמש, מייצג את יחסנו אל העולם החיצוני. אנו זקוקים לאור כדי למצוא את דרכינו, לחפש דברים, וחיפוש זה מבטא את העניין שיש לנו באיסוף נכסים, ברכוש, בכבוד ובהישגיות. אנו מופנים החוצה, לאור השמש העוזר לנו להצליח בחיים, אך פעמים רבות הצלחה בחוץ פירושה כישלון בפנים. האור החיצוני עלול לסנוור אותנו. הוא אינו מאפשר לנו לראות את הדברים המצויים באפילה, את "המחבואות והחורים". לפנינו פרדוכס מופלא, עלינו לכבות את האור החיצוני החזק ולהדליק נר, כדי לראות דברים מסוימים.

 

רק נר חלש יאפשר לנו לבדוק בחורים ובסדקים. חז"ל לימדו אותנו שהשאור שבעיסה, החמץ, הוא סמלו של היצר הרע, האגואיזם המתנפח והאגוצנטריות הטופחת, דהיינו רצונות ורגשות מעוותים, המסתתרים בחורים וסדקים שאין אנו מודעים לקיומם. בדיקת חמץ מסמלת את המאמץ האנושי לבער את האינטרסים הזולים של האדם. זוהי משמעות דברי חז"ל על בדיקת החמץ (פסחים ז ע"ב): "תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, לֵילֵי אַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות יב, יט) "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם". וְאוֹמֵר, (בראשית מד, יב) "וַיְחַפֵּשׂ, בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּהּ, וַיִּמָצֵא". וְאוֹמֵר, (צפניה א, יב) "וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת", וְאוֹמֵר, (משלי כ, כז) "נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם, חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן".

 

 

החמץ והפוליטיקה

 

זאת שרשרת מופלאה של פסוקים הבנויה על חיפוש ומציאה. היא מלמדת אותנו שהנר שבידנו מסמל את נר החופשׁ החֹפֵשׂ, את המצפון האנושי, את נשמת ה' ה"חופשת", בודקת ומבקרת בחורים ובסדקים, את "כָּל חַדְרֵי בָטֶן". הנר הוא השריד האידיאלי שבתוכנו לאורו חייבים אנו לבדוק את התנהגותנו. אסור לחגוג את החרות ללא בדיקת חמץ. גאולת ירושלים של אחרית הימים חייבת גם היא להיבנות על ידי חיפוש מעין זה. עמים משתחררים כשהחמץ בתוכם, והם מתעוררים לבלהות של רודנות ודיכוי פנימי. על כך לומדים אנו מהפסוק בבראשית: "וַיְחַפֵּשׂ, בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּהּ, וַיִּמָצֵא". שליחו של יוסף בודק באמתחות האחים והם לומדים שמשהו בהנהלת החשבונות המוסרית אינו כשורה. את הסוד של תיאור זה למדתי מאברהם אורן תלמיד חכם, איש קיבוץ שדה אליהו שהפנה אותי אל דברי התלמוד (פסחים ב ע"א) העומד על הפסוק: "הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם" (בראשית מד, ג). לפנינו ממש יציאת מצרים, הנעשית לאור השמש (הַבֹּקֶר אוֹר)! אולם זאת יציאת מצרים אשלייתית. באמתחתם הייתה מונחת אשמתם האמיתית, אשמת מכירת יוסף. בבדיקת חמץ אנו רוצים לחפש את אשמתנו אנו' האישית והקולקטיבית.

 

עתה אנו מבינים את משמעות בדיקת חמץ לפני חג הפסח: "בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות". חופש, חרות אמיתית, חייבת לכלול גם חרות פנימית. אין אנו בני חורין אם אין אנו יכולים לשלוט על עצמנו: 'אל תקרי חָרות אלא חֵרות'. אדם יכול להיות חופשי משרשראות חיצוניות ולמרות הכל הוא אסור בכבלים פנימיים בלתי נראים אך נוקשים לא פחות, כבלים של פחד וכעס, טינה ותאוות בצע ורצח. אנו יכולים להיות עבדים לדעות הקדומות, לתאוות, לכעסים, לאינטרסים שלנו. בדיקת חמץ קוראת לאדם להשתחרר מהם, לחפש בנר ה' בחדרי בטנו.

 

סמלי החרות מובנים לכל העמים. לא כך בעור החמץ. ב"מגד ירחים" אוסף פתגמים על חדשי השנה, כתב הראי"ה קוק על ניסן: "יציאת ישראל ממצרים תשאר לעד האביב של כל העולם כולו". כאן קישר הראי"ה בין פסח - חג האביב לבין אביב העמים, המהפכות הלאומיות של 1848. מאז הביאו מהפכות אלו לאומנות ומלחמות עולם. וכך מתאר הראי"ה, במאמרו "אחדות ושניות" משנת 1906, את האדם המודרני ש"בידו האחת הוא אוחז את הפרוסה ובידו השנית חנית ורובה לבתק את חברו, הבא גם הוא לנגדו מזוין לגזל את הפרוסה מידו". בדורות האחרונים היינו עדים במו עינינו איך עמים משתחררים מהדיכוי הקולוניאלי, כדי להשתעבד לרודנות, אכזרית לפעמים הרבה יותר, או להידרדר למלחמות אחים איומות בהן שחטו הם את עצמם. "הבוקר אור" מסמל את השחרור האשלייתי. המשנה מלמדת אותנו ש"אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר, בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר". בליל ערב השחרור, עלינו להדליק את האור הפנימי כדי לבער את החמץ.