חיפוש חכם

A- A A+

כלים ונשמות

"שואלים בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום". ואכן נוהגים חכמים לדרוש פעמים בשנה: שבת תשובה ושבת הגדול. דרשות אלו העשירו את אוצרותנו הרוחניים, ומשם רוצה אני לדלות דרשה "מודולרית" שחיברה בין שתי השבתות, דרשתו של ר' יצחק עראמה, בעל עקידת יצחק (שערים נט וסג).

 

מבית מדרשו של רבי ישמעאל למדנו על ארבעת "חלוקי" תשובה, לפי מדרגות החטא (יומא פו ע"א). רבינו יצחק עראמה מלמד אותנו שקיימת הקבלה בין ארבעת סוגי הכשרת כלים לפסח והגעלתם לבין תהליך התשובה, הכשרת הנשמה מהחמץ שבה:

 

[1] כלים שהשתמשו בהם בצונן, שטיפה לבד מכשירה אותם: עבר על מצוות עשה - התשובה מכפרת.

[2] כלים שהשתמשו בהם בחמים, טעונים שפשוף והגעלה: עבר על לא תעשה – תשובה ויוה"כ, יום ההגעלה, מכפרים.

[3] כלים שהשתמשו בהם ע"י האש, חייבים לבוא לתוך האש ממש, "ליבון": אלו הן העבירות שחייבים עליהם כריתות ומיתות בית דין, הזקוקות לתשובה ולליבון היסורים הממרקים.

[4] כלי חרס לא ניתן להגעיל, הם נדונים לשבירה. לפנינו קטגוריה רביעית, חילול השם, שרק השבירה, המוות "ממרק" ומכפר.

 

כאן למדנו על מלכודות החטאים והעבירות שבחיינו. אנו עוברים על מצוות עשה: מחדלים, המחייבים תשובה. אנו עוברים על מצוות לא תעשה. לא קבלנו עלינו את מרות הקב"ה המצווה אותנו. הקב"ה קבע בחסדו את יום הכיפורים, להעביר אשמתנו. את העבירה "הטכנית" של אי-השמיעה בקולו, מוחק הקב"ה מדי שנה בשנה. אולם, יש לאוים עליהם אנו נענשים בחומרה גדולה יותר. סוג זה של עברות, מסמל, לדעתי, את הלאוים שהשאירו בנו עקבות, היכולות להמחק רק על ידי ייסורים.

 

עלינו לקבל את הייסורים ככפרה. אך אין ללמוד מכאן שאנו יודעים על פי איזה חשבון באים על האדם ייסורים. כך למדנו (בבא מציעא נח ע"ב): "לא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הכתוב מדבר... הא כיצד?... אם היו יסורין באין עליו אם היו חלאים באין עליו או שהיה מקבר את בניו אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב 'הלא יראתך כסלתך תקותך ותום דרכיך זכר נא מי הוא נקי אבד'".

חז"ל מלמדים אותנו שאסור לנו לומר למי שנפגע שאתה אשם בסבלך. אסור לנו לעשות את חשבון העבירות והייסורים של הזולת. למרות זאת, לגבי עצמנו עלינו להיבנות על בסיס הייסורים, כדי להיות טובים ושלמים יותר: "אין לך דבר יותר שלם מאשר לב שבור". דווקא לב שבור יכול להבין את הזולת ואף לשקול מה חשוב לעצמנו. ואגב, הלואי ויתקיימו בנו דברי רבא, המלמד שגם בייסורים אפשר לצאת ידי חובה ב"משהו".

 

ועתה, משפטים אחרונים על העבירה הקשה מכולן, פגיעה במצווה המרכזית והחשובה ביותר ביהדות: קידוש השם. היא מחייבת אותנו כיהודים בכלל, וכשומרי מצוות בפרט. כמה רבדים במצווה זאת. אולם באחת מהן אנו וודאי נכשלים. אנו משפיעים במעשנו על בנינו, על תלמידנו, על כל אדם הרואה אותנו. על אי עמידה באתגר זה, אנו נדונים להיות כלי חרס שעתידים לישבר ובחסדו של הקב"ה להיבנות מחדש.

קידוש השם פירושו חובת התודעה שאנו שגריריו של הקב"ה עלי אדמות. לא כאלו הפטורים מדו"חות חנייה, אלא כאלו המודעים לכך שמייצגים את שולחם. רוב בני העולם, גויים ויהודים, אינם מכירים את הקב"ה. הם רק יודעים שאנו עובדים אותו, והם שופטים אותו על פי התנהגותנו. היום בו כלי החרס נשבר, מזכיר לנו את האחריות הגדולה המוטלת תמיד עלינו, שגריריו של הקב"ה עלי אדמות.