חיפוש חכם

A- A A+

שיר השירים: אהבה ומיסטיקה

בשבת חול המועד פסח קוראים בבתי הכנסת את מגילת שיר השירים [שה"ש]. מדוע? טעמים רבים לקביעת מועד זה. ראש וראשון ביניהם, האביב, אותו אנו נושמים בפסוקי המגילה. כפשוטה מהווה המגילה שיר אהבה, או אוסף שירי אהבה, אהבת בשר ורוח. המסורת היהודית טענה לעומת זאת: "כל השירים קודש ושיר השירים קודש קודשים". האהבה שבין הדוד והרעיה, נתפסה כאלגוריה לברית הקולקטיבית שבין עם ישראל לקב"ה או ייצוג האהבה האינטימית והמיסטית שבין נשמתו של האדם לא-ל. ואכן, כדי להבין זאת מבקש אני מהקוראים להתלוות אלי במסע חטוף אל המסורת המיסטית היהודית, באחד מכיווניה העיקריים.

 

כדי להסביר את העיקרון הבסיסי שבכיוון זה, ארשה לעצמי להציע לפני הקורא משל שלדעתי, יקרב אותנו להבנת הסוגייה. נתאר לעצמנו סופר היוצר ספר מופלא, ומתאר בו עולם ומלואו. מופלאות הספר באה לידי ביטוי בכך, שגיבורי הספר חיים, חושבים ומרגישים. הם אפילו בעלי בחירה חופשית. אמנם, הסופר שולט על העלילה, אולם, הוא מכבד את עצמאות הגיבורים ומצפה לראות את המציאות שהם בונים. לפי המסורת המיסטית, הקב"ה הוא מעין סופר כזה, והעולם מעין ספר, שמציאותו אינה בדפים ובדיו הדפוס, אלא כביכול במחשבתו של הסופר. הסופר נוכח בספר יתירה מכך, לספר אין קיום בלעדי הסופר. בשפה הפילוסופית נקרא לכך 'אימננטיות' או 'פנאנתיאיזם'. שפת הקבלה פשוטה יותר: "לית אתר פנוי מניה', אין מקום פנוי ממנו.

 

 

העולם כחלום

 

בני האדם חייבים להבין שהם כלואים בספר, ומחוצה לו יש מציאות אחרת. זוהי נקודת המוצא למיסטיקה, הקוראת לנו להתגבר על האשלייה שבספר, או בביטוי אחר - להתעורר. כשם שאנו מתעוררים מהחלום שבשינה, כך חייבים אנו להתעורר מהערנות האשלייתית.

 

אכן, החסידות המיסטית דברה על העולם כחלום, וזאת בעקבות הפסוק הקלאסי (תהלים קכו, א): "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים". על פי פשוטו מתאר הפסוק את הגאולה העתידית, היא תהיה כה מופלאה עד שלא נאמין שהיא מציאותית, נחשוב אז שאנו חולמים. החסידות פרשה את הפסוק בצורה הפוכה. וכך כותב ר' משה חיים אפרים מסדילקוב נכדו של הבעש"ט (דגל מחנה אפרים, פרשת ויצא): "שהגלות נמשל לחלום כמו שכתוב 'הָיִינוּ כְּחֹלְמִים' והעניין הוא [שהגלות היא] כמו בשעת השינה אדם רואה בחלום דברים המדומים שהם שקר... שלכל אחד דומה לו שהוא אמת". ור' משה מוסיף "והגאולה הוא שה' יאיר עיניים שהכל יראו מה הוא האמת הגמור ויצאו מן הגלות שהוא השקר... וזה יש לומר שמרומז בפסוק "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ" (בראשית כה, טז)... והמשכיל יבין כי קיצרתי בזה". חלום וגלות מזדהים. מנקודת מבטה של הגאולה, כל ההיסטוריה האנושית הטרגית אינה אלא חלום. הגאולה היא מעין שינוי רטרואקטיבי ב"אופטיקה" של תפיסתנו. זאת לפי החסידות משמעות קטע ידוע שבפיוטי ההגדה: "קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה". הפרספקטיבה המיסטית הזאת, לפי פילוסופים יהודיים בשלהי ימי הביניים, היא היא עץ החיים, שאבד לנו כאשר אבותינו נשבו בקסם הרציונליזם שבעץ הדעת. ואולי ניתן להוסיף לדבריהם, שהסמים אינם אלא להטוטי להט החרב המתהפכת של מיסטיקה חימית, דרכה מנסה הסטרא אחרא להטעות את הבריות.

 

 

מיסטיקה וחסד

 

לפי המיסטיקנים גיבורי הספר מסוגלים לפרוץ את "כריכת הספר", זהו "ביטול היש", ולחרוג אל מעבר לעולמם כדי להגיע לקב"ה. זוהי ה'דבקות' המבוטאת בשיר השירים (א, ד): "הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו". אולם לא כל ההוגים קיבלו את הגישה המיסטית, אפילו בעולמה של החסידות עצמה. רבים העדיפו עמדה אכזיסטנציאליסטית, שטענה שאי אפשר לחרוג אל מעבר למצבינו התודעתי הנורמלי. הרחיק ללכת עמנואל לוינס. כמעין יורש ההתנגדות האנטי-חסידית, פסל לחלוטין גישה זאת. הוא קורא עליה את הפסוק: "יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד" (ויקרא י, ט). החוייה המיסטית נראית ללוינס כשכרות האסורה בדת, וכבגידה בייעודה המוסרית של היהדות.

 

לא אשפוט במחלוקת זאת שבין מיסטיקנים לאכזיסטנציאליסטים. הייעוד המוסרי הוא מרכיב מהותי גם של המיסטיקה היהודית. כדי להסביר זאת עלינו לסיים את המשל. הסופר השמימי מלווה את גיבורי הספר במעשיהם ובהרגשותיהם. אין בכך פלא. גם סופרים בשר ודם, מרגישים בעצמאות גיבוריהם, סובלים אתם ונהנים אתם. הסופר השמימי, עליו אנו מדברים כאן יכול היה לעשות כך, וללוות בהרגשותיו את גיבורי הנובלה שהוא מחבר, כבני האדם החיים את העולם הדמיוני של היצירה אותה הם מחברים. אף הקוראים חיים ספרים מכובדים או מפוקפקים, בהם הם כביכול ממלאים את מַאֲוַיֵיהם ותאוותיהם. זאת הייתה אפשרות, אלא שלסופר השמימי יש "בעיה"! הוא לא נהנה, מספרי מתח, דרמה, מדע בדיוני, וודאי לא מפורנוגרפיה. הוא נהנה רק ממעשי החסד של הגיבורים, חסד הנעשה מתוך חופש וללא כפייה. בספר היסוד של הקבלה ה'זוהר', יש תיאורים ארוטיים רבים שכביכול מתרחשים בא-להות. כשאנו קוראים אותם אנו רואים שהם מתארים מעשי חסד, שבני אדם עושים זה עם זה, לשם שמים, שלא למטרות אגואיסטיות.

 

 

חרות ואהבה

 

ועתה הערה אחרונה על הסופר. הוא יכול היה לברוא לגיונות נוספים של מלאכים, כרובים ושרפים, כדי שישירו לפניו שירים ותשבחות המלווים במוסיקה שמימית. אלא שהקב"ה ברא את האדם כייצור חופשי, כאתגר האמיתי היחידי הקיים לפניו. הקב"ה מצפה מהאדם אהבת ה' ואהבת הריע. אלא שהאהבה האמיתית תתכן רק מתוך החרות. אפשר לאנוס ולכפות, אפשר לקנות שירותי אהבה, אבל אי אפשר לקנות אהבה: "אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ" (שה"ש ח, ז). אין ספק שבקרוב תייצר האנושות בני ובנות זוג רובוטיים, משרתי אהבה ונישואים. אני מקווה שצאצאינו יהיו שייכים לשמורת הטבע שתכריז: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ אהבה - תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי". באבדן האהבה נאבד את הביטוי החשוב ביותר לחרות, ואת הדגם הנעלה ביותר שביחסינו אל הקב"ה.

 

לכאורה מהווה הפרשנות המיסטית של שיר השירים, בריחה מפשוטו המביך של הספר. דורנו החופשי והחשפני אינו זקוק כבר לפרשנות מעין זאת. הוא הלוא חוגג את האהבה ואת המיניות ללא הגבלות ומעצורים. תרשו לי תגובה ספקנית. חוגגי המיניות לא התחילו להבין את שיר השירים. לאהבה יש שם מימד רוחני וגשמי גם יחד, אך היא אינה מיניות בלבד. כבר הדגישו חז"ל (אבות ה, יט) את הניגוד שבין האהבה ללא מרכאות, לבין התאווה הזולה של אמנון החומד בתמר: "וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן... גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ". הסיום דרמטי ומיוחד, אבל הבנליות שבהמשך הפסוק מתאימה לביטויי ה"אהבה" שבדורנו: "וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי" (שמואל ב, יג, יד-טו). כנגד אהבה זאת מעלה על נס הנביא את האהבה השומרת אמונים ומנצחת את הזמן: "וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס?" (ישעיהו נד, ו). זהו המסר של שיר השירים. כנגד האהבה אשלייתית פונה אלינו הכתוב (ח, ו-ז): "כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָ-ה. מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ".