חיפוש חכם

A- A A+

פרשת נח - אדום, שחור, לבן

הברית עם אדם הראשון קרסה כאשר השחית כל בשר דרכו על הארץ. במקומה נכרתת אחרי המבול ברית שנייה, עם נח ועם ''בני נח'' הדוחים את מורשתו של קין רוצח אחיו. במוקד הברית מצוי איסור הרצח, ''כי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם''. דגל שחור מתנוסס כאן, הרוצח חייב להיענש, גם בעונש מוות: ''שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ''. הביטוי ''בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ'' מבשר את ההכרח בהכרחיותה של מערכת משפטית פלילית שתבטיח שלום וביטחון עלי אדמות.

שפיכות הדמים עתידה לצבוע באדום את תולדות האנושות. הכתוב דורש מאבק בלתי מתפשר נגדה ''וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ'' (במדבר לה, לד). אלא שיחד עם קביעה קשה זה, משמיעים מקורותינו גם גישה שונה. האם יש לנו רשות לקחת חיים? האם שופט הדן רוצח למוות אינו הופך מתוך כך גם הוא לשופך דמים? את הקול הזה שמעו חכמי יבנה: ''סַנְהֶדְרִין הַהוֹרֶגֶת אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ (בשבע שנים) נִקְרֵאת חָבְלָנִית. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אֶחָד לְשִׁבְעִים שָׁנָה. רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים, אִלּוּ הָיִינוּ בְסַנְהֶדְרִין לֹא נֶהֱרַג אָדָם מֵעוֹלָם'' (משנה מכות א, י). דוגמה ראשונה בהיסטוריה העולמית לביטול בפועל של עונש המוות. ההומניות ניצחה.

האומנם המפעילים את עונש המוות לרוצח, השופטים, התליין, העם המסכים לכך, הם שופכי דמים? רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל (רשב''ג), נשיא הסנהדרין הפרגמטי ענה: אדרבה! ''אַף הֵן'' – ההומניים הליברליים – ''מַרְבִּין שׁוֹפְכֵי דָמִים בְּיִשְׂרָאֵל''. מבחן התוצאה מראה שהם רוצחים עקיפים. את הרוצחים יש לרדוף עד חרמה, ובתלמוד הירושלמי (מכות ד, ע''ב) מוסיף רשב''ג: ''מחוייבי מיתות שברחו מן הארץ לחוצה לארץ ממיתין אותן מיד'', בסיכול ממוקד ללא משפט נוסף. רשב''ג ראה שחסד בלתי מידתי ומוסריות מוגזמת גורמות בצורה פרדוכסלית לקריסת הסדר החברתי. קדם לו כמובן קהלת שקבע (ח, יא): ''אֲשֶׁר אֵין נַעֲשָׂה פִתְגָם מַעֲשֵׂה הָרָעָה מְהֵרָה'', כאשר העונש על הפושע מתאחר במערכת המשפטית, קל וחומר אם הוא אינו מגיע כלל, ''מָלֵא לֵב בְּנֵי הָאָדָם בָּהֶם לַעֲשׂוֹת רָע''. שלושה ממדים לקטסטרופה: חזרת הפושע לפשע, אובדן ההרתעה, וגם, יתמות קיומית, אובדן האמונה שיש שופטים בירושלים. חוסר האונים בפני הפשע מחלל את מעשי הגבורה היומיומית של האדם הקטן המנסה לשמור חוק, קל וחומר את גבורתו של מי שמקריב את חייו למען האחר ולמען עמו בשעת סכנה. התורה מדגישה ממד זה באמצעות משמעות חדשה שניתנה למושג 'חנופה' (במדבר לה, לג-לד): ''וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ... וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ...'' חנופה? יפה הסביר את הדימוי הזה ר' שמשון רפאל הירש. לכאורה הארץ ממשיכה לתת את פירותיה, החיים כרגיל, אך בפנימיותה החברה הושחתה.

במחלוקת ביבנה מתנגשים שני עקרונות: 'דרכי שלום' ו'תיקון העולם'. פסוק קלאסי מלמד אותנו (משלי ג, יז): ''דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם - - וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם''. אלה הם אפיוני החכמה והתורה. מפסוק זה נולד הביטוי ''דרכי שלום'', עיקרון המרחיב את חובותינו המוסריים, ובעצם מגביל את כוחו של הכלל ואת סמכות החוק לפגוע ביחיד (גטין פרק ה'). לשיא מגיע עיקרון זה בקביעתו של האמורא הגדול אביי (סוכה לב, א) שלא ייתכן שענפי תמר עם קוצים ייחשבו כאחד מארבעת המינים בסוכות. אין בהם נועם! 'תיקון העולם' לעומת זאת, מגביל את זכויות היחיד ומעניק סמכות לאינטרסים של הכלל. הדוגמה הקלאסית היא כמובן 'פדיון שבויים' (גטין פרק ד'): ''אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִין יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם''. ''תיקון העולם'' מוליד מוסר אחר, מַקרו-אתיקה, כששיקולי המנהיג, השליט, חייבים להיות שונים לחלוטין משיקולי היחידים, אף מסכום שיקוליהם, בייחוד כשתוצאות ההחלטות תיראנה רק בעתיד. מעשה שכשלעצמו עשוי להיות טוב ואציל, אך תוצאותיו עלולות להיות קטסטרופאליות. אנו חייבים לבנות ''כלכלה מקרו-אתית'', שתשקלל רגשות ותוצאות, את צער החטופים מול הסכנה לקורבנות עתידיים, חיילים ואזרחים, שהם היום חסרי שם ופרצוף, ולפיכך לא מעוררים רחמים. כלכלה? כן! חשבון מחירים ותשלומים. איכה יחזיר אחד אלף ובעתיד – רבבה, אם לא כי שכלם מכרם ותבונתם הסגירם?

חטיפת חיילים כדי לשחרר מחבלים מעלה לפנינו שוב את מעמדו של עונש המוות. יש צדק רב בדבר, אלא שברור לי שדבריו של רשב''ג לא יזכו להד. אולי בצדק. לא מפני שעונש המוות אינו מוסרי. עונש זה לא פוגע באתיקה אלא באסתטיקה. בדורנו הוא יהפוך למחזה תיאטרלי רב ערוצי ואנו שוב נהיה הקורבנות. שוב פרדוכס איום. העולם קבע שעדיפים סיכולים ממוקדים עם קורבנות אזרחיים על פני עונש מוות.


הערה אחרונה. באודיסיאה מסופר על אודיסאוס שבמסעו הימי הארוך, הגיע למקום בים בו שוכנות הסירֶנות, בנות הים באגדה היוונית. שירתן הנפלאה הקסימה את הימאים נמשכו אחריה, קפצו לים, וטבעו במצולות. אודיסאוס אטם את אוזני המלחים בשעווה. את עצמו הוא ציווה לקשור לתורן, ולא להתיר אותו עד שיעזבו את אזור הסכנה. אלגוריה מופלאה המציגה לפנינו את שירת הסירנות של אנשי המוסר, ואפילו – כמה זה אכזרי - את צעקת הסובלים ומשפחותיהם. אוזני המלחים ואנשי הצבא חייבים להיות אטומים. הקברניטים מצדם, חייבים לשמוע את שירת הסירנות, לשקול אותה, אך גם להיות קשורים אל התורן, אל מכלול החלטות-מַקרו, החשובות והכוללות יותר. השליט חייב לנצח את הנועם. המנגינה המוסרית לכאורה, אינה אלא הזמנה לאסון.

אסור לנו להתעלם, חלילה, מהדגל השחור אשר מתנוסס על פקודות מסוימות. אולם, מהצד השני, אנו חייבים להיות מודעים שיש החלטות ואף פסקי-דין, עליהם מתנוסס דגל לבן של כניעה וחוסר תבונה מסוכן בעליל. כאשר האויב הכתים את דגלו בדם האדום, שני הדגלים מסוכנים, השחור וגם הלבן.