חיפוש חכם

A- A A+

אתם נצבים היום - נצבים וילך

 

הגלות על ממדיו השונים – ניכור, פיזור ושעבוד – העמידה אותנו בפני שאלות תיאולוגיות חמורות. אשמנו, בגדנו... נשפטנו ונעשה אתנו צדק, אך יש צדק שמעבר לצדק אינו נראה. ביטא הרגשה זאת הנביא חבקוק בשאלתו (חבקוק א, יג) "טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע... לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים, תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ". עד כאן שיחתנו הפרטית עם הרבש"ע, ברשות היחיד המשותפת לנו. אלא שלשאלות הללו יש מימד קריטי ברשות הרבים, בוויכוחים בינדתיים. האגדה החז"לית מתארת זאת בביטויים ציוריים (גיטין נו ע"ב): "מה עשה [טיטוס הרשע]? תפש זונה בידו ונכנס לבית קדשי הקודשים והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגידר [דקר] את הפרוכת ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא וכסבור [היה טיטוס, שהוא ית'] הרג את עצמו". על דברים מסויגים אלה, מוסיף התלמוד, התנבאה שירת האזינו (לב, לז): "וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ - - צוּר חָסָיוּ בוֹ". כתשובה לטענות אלו לימדו אותנו חז"ל שההיסטוריה עדה לנס גדול יותר מניצחונות או הצלחות אחרות, פלא קיומו והישרדותו של העם היהודי, למרות הסערות ההיסטוריות שגזרו עליו פסק דין של כיליון: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם",. את הפלא הזה ביטא בצורה מופלאה רבי יהושע בן לוי (יומא סט ע"ב): "... משה אמר (דברים י, יז) "הָאֵ-ל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא". אתא [בא] ירמיה ואמר נוכרים מקרקרין בהיכלו איה נוראותיו? לא אמר 'נורא'! (לב, יח). אתא דניאל אמר נוכרים משתעבדים בבניו איה גבורותיו? לא אמר 'גבור'! (ט, ד). [באו אנשי כנסת הגדולה] ואמרו אדרבה... אלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות". רעיון דומה בוטא בשיחה מפתיעה קדומה יותר: "אדריאנוס אמר לרבי יהושע [בן חנניה] גדולה הכבשה העומדת בין שבעים זאבים, אמר ליה גדול הוא הרועה שמצילה ושומרה ושוברן" (אסתר רבה י, יא, תנחומא תולדות ה). 'נצח ישראל', כפי שרעיון זה יכונה מאוחר יותר, היא ההוכחה ההיסטורית המופלאה ביותר לאמיתותה של היהדות.

 

אמונה זאת נוסחה בצורות שונות, ואולי כבר במקרא היא מבוטאת על ידי הנביא מלאכי בפסוק שמשמעותו לא ברורה (ג, ו): "אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי", לא השתניתי, "וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם", הכיליון לא ישלוט בכם. מדי פעם בפעם יופיע הרעיון בפירוש חזון הסנה: "וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג, ב). כדברי המקובל רבינו בחיי בן אשר (ג, א): "ירמוז הסנה לעם השפל אשר ברזל באה נפשו, והוא בוער תמיד באש הצרות, והצרות יקיפוהו מכל צדדיו וראוי שיכלה בצרותיו, והוא עומד ומתקיים בין האויבים בדרך המופת ואֵינֶנּוּ אֻכָּל". מיוחדים במינם הם דברי הרמב"ם ב'איגרת תימן', המהווים מעין פירוש להבטחת הקב"ה ליעקב "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ" (בראשית כח, יד): "שאף על פי שישתעבדו האומות בזרעו... יישארו [בניו] ויעמדו והמשתעבדים בהם יחלפו ויאבדו... כַּעֲפַר הָאָרֶץ, כלומר אע"פ שהם נתונים למרמס ולמרפס כעפר הזה שהכל דורסין אותו, סוף שיגברו וינצחו... כמו שהעפר באחריתו יעלה על הדורסים אותו [בשעת מותם]. יישאר... שכן אמר: אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי - - וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם".

 

אך נחזור אל השאלה המטרידה אותנו. האם הניצחון וההצלחה אינם מוכיחים שהא-להים מצוי על יד המנצחים? לכך התייחס רבי יהודה הלוי ב'כוזרי' (ד, כא-כב), הספר המהווה הגנה ל'דת המושפלת', הסינדרלה של העמים והדתות. את תגובתו שם ריה"ל בצדק, דווקא בפיו של המלך: "אמר הכוזרי: אין אני מביא ראיה מזה [מהצלחות המלחמה] כי רואה אני את שתי הדתות [הנצרות והאסלאם] חולקות זו על זו, ושתיהן מצליחות; והרי לא יתכן כי תמצא האמת בשני הקצוות. או שהיא באחד מהם או שאינה אף באחד מהם". בצורה פרדוכסלית, שתי דתות הבת, שקמו כנגד האם היהודייה מנטרלות זו את זו. תקומת ישראל מהווה מכה קשה לתיאולוגיה הנוצרית. דברי הכוזרי מוסיפים פרספקטיבה חשובה התורמת להבנתה של התיאולוגית הפוליטית של ישמעאל. דת המתבססת על הסייף ונצחונו, לא יכולה להוכיח את אמיתותה אלא כאשר כל העולם ייכבש על ידה. אי-היכולת לעשות זאת היא טראומה קשה המסבירה הרבה מעמדותיו של ישמעאל בעצם היום הזה, דבר שכנראה אדום טרם הפנים.