חיפוש חכם

A- A A+

האקוסטיקה של מלכות שמים - פרשת עקב

 

ב'ואתחנן' ו'עקב' מצויות שתי הפרשות הראשונות שב'קריאת שמע', אחד ממוקדי התפילה היהודית. הפרשה הראשונה: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל... " (ו, ד-ט) נתפסת על ידי חז"ל כקבלת עול מלכות שמים. השנייה (יא, יג-כא): "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי..." נתפסת כקבלת עול המצוות. 'שְׁמַע'! 'שָׁמֹעַ'! שוב מצויים אנו בפני ביטוי לתפיסה הקיומית-מוסרית של החושים בעברית המקראית. ב'שמע ישראל' השמיעה היא אינפורמטיבית. אידיאל עקרוני נחשף לפנינו, מלכות שמים: ה' מלך. ב"וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי..." המסר שאנו שומעים, הופך נורמטיבי. לשמוע פירושו עתה, קיום הנורמות והמצוות שהאדם מקבל.

 

ההבדל בין שני הוראות שבמושג 'שמיעה' מתבטא, על פי רוב – רוב מוחלט! – במילות-היחס הנלוות למילה זאת. 'את' מעניקה לשמיעה תוכן אינפורמטיבי: "וַיִּשְׁמַע [יעקב] אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן" (בראשית לא, א). 'אל', 'ל-', ולפעמים 'ב-', הופכות את ה'שמיעה' לציות, מימוש פקודה, התחשבות עם הדרכה או עצה: "וְלֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ [רחבעם] אֶל הָעָם" (מלכים א יב, טו). דוגמה יפה של הקונטרסט בין שתי ההוראות מצויה בשני פסוקים הסמוכים זה לזה: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים..." (דברים ד, א) לעומת "הָעַמִּים [שאינם מחויבים במצוות אלו] אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה" (ד, ו). מההוראה האינפורמטיבית נולדו ה'שֵׁמַע': "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא" (שמות כג, א), ה'שמועה', ובגלגול האחרון ה'משמעות'. מההוראה הנורמטיבית נולדה ה'משמעת', (שמואל ב, כב, יד) "וְסָר אֶל מִשְׁמַעְתֶּךָ". אכן, השמיעה מדריכה אותנו לקראת משמעות ומשמעת, שירדו כרוכים מן השמים.

 

'עול מלכות שמים' תבוא לידי ביטוי בסוגיית המלוכה, מלכות האדם, אשר נתפסת בפרשת 'שופטים' כאופציה בדיעבד. ומ'שופטים' ל'שופטים'. ספר שופטים מסתיים בפסוק: "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל - - אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה". "אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו" הוא ניגוד מוחלט לאידיאל של ספר 'דברים': "הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'". פסוק סיום זה, המנוסח בלשון האופטיקה, מסביר לנו את ההכרח ההיסטורי להגיע למלכות אדם, כנגד החזון האידיאלי, המנוסח להפליא בדברי גדעון (ח, כג): "לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם, ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם". זהו 'עול מלכות שמים' על כל מימדיו. ואכן, כאשר ב'נגד אפיון' (מהד' אריה כשר, נט) מאפיין יוסף בן מתתיהו את המשטר המקראי הוא כותב "ניתן לומר בקיצור, כי יש [מחוקקים] אשר מסרו את הנהלת מדינותיהם בידי מלכים, ויש אשר מסרוה לשלטון המעטים (אוליגרכיה) ואחרים בידי המוני העם. אולם מחוקקנו... עשה את המשטר לתיאוקרטיה [ממשלת א-לוהים], אם אפשר לאנוס כך את המילה, כי רק בידי א-לוהים מסורים השררה והכוח". היה חייב "לאנוס" את השפה היוונית ולהמציא מילה חדשה כדי לתאר את עמדת המקרא. אך עלינו להיזהר! 'תיאוקרטיה' איננה שלטון כוהנים, ואף אינה מנבאת מעין שלטון רבנים. קבלת עול 'מלכות שמים' משמעותו שכל אדם יעשה את המוטל עליו ללא היזקקות לכפייה, במעין אנרכיזם אידיאלי. אך האידיאל כשל. האנרכיה הברוכה שבעשייה הספונטאנית של הישר והטוב נזדהמה בשרירות הלב. מכאן ההכרח להיזקק לכפייה ולאלימות כדי להבטיח שהחברה תפעל כראוי ותשרוד, דבר שהודגם על ידי שאול כאשר הוכרח להזעיק את העם למלחמה בבני עמון (שמואל א יא, ז) "וַיִּקַּח צֶמֶד בָּקָר וַיְנַתְּחֵהוּ וַיְשַׁלַּח בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל", תוך הכרזה: "אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יֹצֵא אַחֲרֵי שָׁאוּל וְאַחַר שְׁמוּאֵל כֹּה יֵעָשֶׂה לִבְקָרוֹ".

 

ומהימים ההם לזמן הזה. גם הדמוקרטיה מתייסרת בסכנת האנרכיה, אך מצד שני, היד החזקה עומדת בפני סכנה הפוכה, כאשר השררה הופכת שרירות. ירמיהו תיאר כישלונות אלו בלשון האקוסטיקה (יא, ח-ט): "כִּי הָעֵד הַעִדֹתִי בַּאֲבוֹתֵיכֶם... הַשְׁכֵּם וְהָעֵד לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְּקוֹלִי, וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם - - וַיֵּלְכוּ אִישׁ בִּשְׁרִירוּת לִבָּם הָרָע". כדי לשמוע את הזהרות הנבואה חייב האדם להטות אוזן. וזאת, העם לא עשה. לפעמים גם בכך לא די, משהו עמוק יותר נפגם באוזניים: "עַל מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה וְיִשְׁמָעוּ, הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב".

 

ולמרות זאת נענה אנו, מימוש האידיאל המקראי אפשרי. אך עלינו להוכיח זאת במעבדה הקיומית בה אנו נבחנים יום יום, בטסט האנושי המכריע: הנהיגה בדרכים. המסוגלים אנו לבנות מודל ראוי של חברה, בה כל נוהגת ונוהג, הופך מיני-מנהיג המודרך על ידי האופטיקה של הטוב והישר והאקוסטיקה של המשמעות והמשמעת.