חיפוש חכם

A- A A+

כל ישראל חברים - פרשת בהעלותך

 

שורות אלו, הנכתבות ימים מספר אחרי חג השבועות, מוקדשות ל"חג" שלדעתי מסתתר בין ימי החולין שלאחר הרגלים. זהו חג של חולין, שלמרות שלא קיבל שֵם, היה בעל חשיבות מכרעת בימי הבית, ומהווה, לדעתי, סמל לדורות.

"חג" זה מוזכר במשנה במסכת 'חגיגה', אחת המסכתות "הקטנות" של הש"ס, שלא זכתה לתהילת אחיותיה, המסכתות הקלאסיות המגרות את יצר החריפות האנליטית של תלמידי חכמים. אלא שהלומד את שלושת הפרקים של מסכת זו מרגיש את הריחות הרעננים של ימי המקדש, של העלייה לרגל בפרק הראשון, של סודות התורה והמיסטיקה - בשני, ושל דיני הטהרה - בשלישי. והנה בפרק האחרון (משניות ז-ח), קוראים אנו על פעולה שהייתה אמורה להתבצע במקדש אחרי החגים, ובמרכזה 'טהרת הכלים': "מִשֶּׁעָבַר הָרֶגֶל, הָיוּ מַעֲבִירִין [מכריזים] עַל טָהֳרַת עֲזָרָה... כֵּיצַד מַעֲבִירִים עַל טָהֳרַת עֲזָרָה, מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, וְאוֹמְרִין לָהֶם, הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא תִּגְּעוּ בַּשֻּׁלְחָן (וּבַמְּנוֹרָה) וּתְטַמְּאוּהוּ... כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, טְעוּנִין טְבִילָה, חוּץ מִמִּזְבַּח הַזָּהָב וּמִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת [שאינם מקבלים טומאה]".

אחרי שלוש הרגלים, בהם באו המונים למקדש, מטהרים כל כלי בית המקדש שיכולים לקבל טומאה? עובדה מתמיהה! ההקפדה על טהרת המקדש וכל הקשור אליו היא מן המפורסמות. הבאים לירושלים היו צריכים להיטהר מטומאותיהם, וגם כליהם היו טהורים. ולמרות זאת, אחרי החגים, חובה לכוהנים לטהר את הכל?! כדי שנוכל להבין זאת עלינו לחזור למילה עברית שחלק ממשמעותה נטשטשה במשך הדורות: 'חבר'. אנו מכירים את המילה 'חבר' מספר הכוזרי. החכם היהודי, בר-שיחו של המלך, מכונה שם 'החבר'. שימוש זה מחזיר אותנו אל הוראת המילה בימי חז"ל, 'חבר' הוא האדם המקבל עליו לשמור – בין היתר (דמאי ב, ג) - על דיני טהרה. הוא יודע ורוצה להיזהר מהטומאה. לא כך 'עמי הארץ', שאינם רוצים, או אינם יודעים לעשות זאת. כך נוצרו 'החבורות' קבוצות של 'חברים', אנשים שהיו נאמנים בכל הנוגע לטהרה. מציאות זאת יצרה חיץ קשה בתוך האומה, ואף גרמה פעמים רבות לשנאה, מעין השנאה לה אנו עדים בימינו, שנאה העלולה להרוס את הוורידים והעורקים המקשרים בין האברים השונים של אחדותנו הלאומית.

 

עמי הארץ חשודים בטומאה. כיצד אם כן ניתן לחגוג את שלוש הרגלים, כשכל העם היה אמור לבקר במקדש במעמד דתי קולקטיבי? והלוא על כך נאמר: "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָיִם. יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו, שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָ-הּ (תהלים קכב)". האמורא רבי יהושע בן לוי, איש המוסר והחסד, אוהב ישראל ואדם, השיב תוך שהוא פירש את המילה 'חֻבְּרָה' (ירושלמי, חגיגה כא א): "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו - עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים". העיר "חֻבְּרָה" לא רק מבחינה גיאוגרפית או מיסטית, אלא מבחינה אנושית. הקביעה "כל ישראל חברים" מקבלת עכשיו משמעות מיוחדת. הם חברים, כי כולם מוכרזים בחגים כ'חברים' ולא כעמי הארץ. והירושלמי שואל ”מעתה אפילו בשאר ימות השנה? א"ר זעירה ובלבד [=רק] בשעה שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים". זהו דין מיוחד, היוצר עבור החגים, ורק עבורם, סטאטוס מיוחד. כולם נאמנים בהם על דיני טומאה. בבבלי (חגיגה כו ע"א) מבוססת קביעתו של ר' יהושע בן לוי על מקור אחר: "וַיֵּאָסֵף כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים" (שופטים כ, יא). ברקע פסוק זה מצויה פרשת הפשע בגבעה, בנחלת בנימין. הפסוק המתאר את האחווה והאחריות ההדדית שבאו לידי ביטוי טרגי הופך עכשיו בסיס לקבלת כל העם כ'חברים', חברים גם בחייהם האזרחיים.

מה עמד מאחורי הקביעה ה"אמיצה" הזאת? אולי, האמונה שהמיסטיקה של העלייה לרגל תביא את כולם להקפיד בטהרה כדעתו של הרמב"ם. אולי זוהי פעולה של אסטרטגיה הלכתית להבטיח את אחדות העם, אסטרטגיה שנוסחה על ידי רבי יוסי: "כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו" (חגיגה כב ע"א). איך שלא יהיה, מאחורי הקביעה עומדת אהבת ישראל: "כל ישראל חברים".

הרגלים פינו מקום לחולין. הקסם נמוג, החשבנו את כולם בחזקת כשרות, אולם רבים מהם היו וודאי טמאים, ואולי כלי הקודש נטמאו. חגיגתם של האורחים הסתיימה. הם הלכו, ואנו, כבהזדמנויות אחרות נשארים בבית "לרחוץ" כלים, לטהר אותם. עבורי ימי טהרה אלו, הם ימי חג, חג של אחדות ישראל, חג של אחריות הדדית, חג המלמד ל'חברים' להיות חברים, בימים ההם ובזמן הזה.