חיפוש חכם

A- A A+

במספר שמות - פרשת במדבר

 

פרשתנו פותחת בדבר ה' המצווה לפקוד את בני ישראל: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם... בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת... לְגֻלְגְּלֹתָם". מִפְקָד זה קשור בסידור השבטים במסעם במדבר וללא ספק, הוא גם מעין קריאת גיוס, דבר המסביר את קביעת גיל המתפקדים: "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא". בשיעוריה על פרשת השבוע (עיונים בספר במדבר, עמ' 17) הפנתה אותנו נחמה ליבוביץ' ז"ל לפירושו של הרמב"ן על מילה אחת בפסוק זה: 'לְגֻלְגְּלֹתָם'. כשהוא מסתמך על המדרש (אולי יוכל אחד הקוראים לעזור לי לאתר את מקורו) קובע הרמב"ן (א, מה) – בלשון נחמה ז"ל – שהמילה לְגֻלְגְּלֹתָם באה "ללמדנו ערכו ועצמותו של כל אחד ויחיד... צירוף תכונותיו... ונשמה זו אשר בקרבו על ניצוצות אורה ועל מחשכיה – חד פעמי הוא וכמוהו לא יהיה עוד". מִפקד מדגיש את הכוליות. פירוש זה של הרמב"ן ושל הבאים בעקבותיו, מדגיש גם את מרכזיותו של היחיד ואת חשיבות הסינתזה שבין היחיד והכלל. הביטוי פרדוכסאלי 'בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת', מבטאת את הסינתזה שבין ה'אני' וה'אנו', בין מספר צבאי לבין שם.

 

נחמה ז"ל הוסיפה הערה "אקטואלית": "חשיבות מיוחדת לטעם זה [של הרמב"ן] בזמננו, אשר רבו וגברו בו התורות הרואות את היחיד כגרגיר חול, עצמותו אפס וחשיבותו כתוהו, ואם יאבד אחר יחליפנו". בהשקפה זאת האדם הוא מספר. אולם האדם הוא יחיד שלא ניתן להחליפו, לאדם יש שם. המִפְקָד מיועד להדגיש את עוצמת המספר, עלינו להימנע שהוא יאפֵּס את השם. 'בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת' מצביעה על חובת הסינתזה הפרדוכסאלית. "חשיבות מיוחדת לטעם זה בזמננו", מדגישה נחמה. והנה עברו עשורים לא רבים, והמצב הרוחני השתנה. הוא השתנה בתודעה האינטלקטואלית והציבורית של המערב, כשהתרבות הישראלית נגררת אחריה. הכוליות נשברה ונזרקה לערמת הגרוטאות של הרוח. מרכזיותה של הכוליות נשבר, שבירה זאת באה אחרי שתי מלחמות עולם, ועוד יותר אחרי שהמשמעות האמיתית של הסטליניזם נודעה לרבים, והגאולה האדומה האשלייתית התגלתה כמפלצת. המוקד עבר במערב למשולש שקדקודיו הם: "אני, כאן, עכשיו". עצמאותו של היחיד שהשתחרר מהכוליות נתפסת עכשיו כמהותה של הדמוקרטיה. ה'אני' הגלה את ה'אנו'.

 

דבריה ה"אקטואליים" של נחמה ליבוביץ נכתבו בשעה שהאידיאולוגיות שראו את מוקד הגותם בכוליות היו בשיא כוחם. שבירתן ושחרור היחיד נתפס כ'קץ ההיסטוריה', מונח אותו טבע פרנסיס פוקויאמה. 'קץ ההיסטוריה' היא בעצם קץ המלחמות שמקורם באידיאולוגיות הנלחמות ביניהן. המתח הכלכלי שבין הצפון לדרום, שבין המדינות העשירות לעניות עדיין קיים. אולם, המאבק המסוכן שבין המזרח למערב שכך ונשכח. קריסתו של הקומוניזם נתפס כמבשר שעידן המלחמות תם, והעולם צועד לקראת גאולה אמיתית. האומנם? נגד 'קץ ההיסטוריה' הועמד רעיון 'התנגשות הציביליזציות' מונח אותו טבע סמואל הנטינגטון. קונפליקט חדש התפתח. רבים רואים אותו כהתנגשות בין הנצרות לאסלאם. זה לא מאבק בין אידיאולוגיות, אבל אולי הוא חמור יותר, הוא מאבק בין ציביליזציות.

 

ציביליזציות? אולי נכון, אלא שמאחורי מאבק הציביליזציות יש מאבק פילוסופי עמוק יותר, המחלק את האנושות בצורה שונה ממה שניתן לתפוס ביום יום שלנו. הוא מתבטא באפשרות של קיומו של 'ציר רשע'. זהו ברית אפשרית בין עמים, מדינות או דתות שבהם האדם הוא מספר ולא שם. מכאן הפרדוכס של קיומו של ברית בין שרידי הקומוניזם האתיאיסטי, קוריאה הצפונית למשל, לבין האסלאם הפונדמטליסטי. הצד השווה היחידי שבהם, היא שרעיון שערך היחיד הוא אפס, אל מול הערך האינסופי של הכוליות. אני זוכר את החוויה הפילוסופית שהייתה לי בשעה שהוקרן סרט על רחובות פיונגיאנג, סרט שעבר את פקחי הכשרות הצפון-קוריאניים. הקרנתו נתנה לי את הזדמנות לראות שוטרת צפון-קוריאנית המווסתת את התנועה באחד הצמתים בעיר הבירה. תנועותיה היו מדודות ומדויקות עד כדי כך, שעוררו וודאי קנאה בכל רובוט מצוי הבז לספונטאניות האנושית שאינה מקפידה בשמירת מצוותיה של התוכנות המסדרות את העולם. האדם הופך לרובוט בעל מספר סידורי ולא יותר. כיוון מקביל מתרחש בפונדמנטליזם האסלאמי המוחק את הזהות העצמית כאן ועכשיו ויוצר מזרח השונה בעולם הזה, תוך שהוא מבטיח 'עולם הבא' הדומה למדי ל'עולם הזה' של המערב. מתוך כך, הופכים בני אדם למכונות הרג מתוך התאבדות. ורבים בעולם השלישי שונאי המערב מוקסמים מעולם זה.

 

מהצד השני, האינדיבידואליזם של המערב שכח את ה'אנו', ולא מרגיש בחולשתו. עם וציביליזציה החפצים חיים וחופש, חייבים לשמוע את הקריאה: 'בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת'.